בלוג לפירסום סיפורים מידי פעם.. |
| 7/2009
תשעה באב
בס"ד
היא הסתכלה לאחור ולא האמינה למראה עיניה.
ההריסות הרבות שהיו סביב, הצרחות, האש שנראתה, שורפת ומכלה את המקום החשוב ביותר, כל אלו לא אפשרו לה לחשוב.
היא ניסתה לנשום באיטיות, להרגיע את רוחה, ובמקום זה פשוט התחילה לבכות.
איך יכול להיות שזה מה שהוא עולל לה, להם, לכל העם?
כנראה שזה מה שהעם חולל. אין עוד הסבר אחר. השאלה היא איך מחזירים את הגלגל לאחור, או אולי להפך- איך מצליחים להתקדם קדימה, חשבה לעצמה.
אחיה הקטנים רצו מסביבה צוחקים ונהנים.
"איך אתם יכולים להתנהג ככה ביום כזה?" צעקה עליהם "הייתי מצפה לקצת עצב, או לפחות שפעם אחת תהיו בשקט!"
"די חנה" הסתה אותה אמה "זה לא מתאים. הם קטנים.."
חנה נשתתקה, חושבת לעצמה שאין זה פלא שכך אמה אומרת, הרי גם היא בעצמה לא מראה סימני עצב גדולים מידי.
חנה קראה את הכתוב שהיה למולה, קשה להאמין שיש אמהות מהעם שלה שהיו מסגולות לאכול את הילדים שלהם.
אם רק היתה בטוחה שהכל יהיה יותר טוב מהיום, אם רק היתה יודעת שאפשר לקוות.. אבל זה לא היה נראה כך. לא היה נראה שיש איזושהיא תקווה.
כאב לה. עמוק בפנים. היא ידעה שחסרונו של בית המקדש ימשיך להיות מורגש לנצח. אם רק לא היה נחרב. אם רק היה אפשר לבנות אותו בחזרה עכשיו.
היא קמה מהרצפה שישבה עליה, והלכה אל המחשב, בכוונה להוציא מהאנטרנט עוד קטע שתוכל ללמוד, על חורבן בית המקדש.
אם רק כולם היו כמוהה, מצליחים להביט אחורה, ולנסות לראות ולהבין, רק לרגע, את כאב החורבן.
| |
| כינוי:
מיכל 671
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
