| 2/2010
בס"ד
תחרות סיפורי מרד נעורים
היא לא האמינה שזה הילד שלה. בזמן האחרון כבר לא מצליחה לזהות אותו. עם הכיפה המצחיקה הזו לראשו, והמנהגים הללו שהוא לא מוכן לוותר עליהם. לא ככה היא חינכה אותו!
רק בשבוע שעבר הוא בא הביתה והכריז שהוא לא מתכוון לאכול יותר מהאוכל של הבית.
כמה שהיא נעלבה... איזה מן ילד מוותר על האוכל של אמא? בטח הוא סתם עושה להכעיס, להכאיב.
הוא נכנס לבית וקרא לאייל. כהרגלו הוא ישב מול המחשב. "לפחות את זה הוא לא הפסיק לעשות.." מלמל.
הוא זכר איך תמיד נדנד לו שיפסיק לבהות כל היום מול המחשב, ואיך שמח היום על כל רגע שמבלה שם.
"מה אתה עושה, ילדון?" שאל את אייל.
"סתם.. גולש.." ענה.
הוא העיף מבט, ולתדהמתו נחשפו בפניו מילים- הלכה, נטילת יידים, שבת.
"מה זה אמור להביע?" שאל את אייל.
"סתם.. מתעניין. אין צורך להבהל אבא"
"שתהיה לי בריא..."
כשהלך לבית הכנסת בליל שבת, הם לא חיכו לו עם הארוחה. "אקט של מחאה" כך ניסח את זה אבא.
אז אייל פשוט הצטרף, בדממה, אוכל רק מהסלט, בכלים חד פעמיים. הוא ראה את מבטה הכאוב של אמו.
"איך היה עם הדוסים?" שאל אותו אביו בלגלוג.
"די.." גערה אמו באביו "אייל, אתה לא חייב לענות.."
"אבל אני רוצה" הוא ענה "היה נפלא. באמת! אנשים שם יודעים להתייחס אלי כל כך יפה"
אביו הניד את ראשו בזלזול "ממש יפה.. אני מכיר את האנשים האלה. להזכירך אבא שלי גדל בבית כזה. הם סתם אוסרים, הופכים את הכל לחטא, לרע. זה עולם חשוך! אבא שלי לא היה מספיק דתי בשבילם. והם הפכו אותו למת! ממש מתייחסים יפה, החברים האלה שלך"
"די" אמרה אסנת " נמאס לי שהכל הולך בבית הזה בצורה כזו. די!"
אייל קם מהשלוחן בלי לומר מילה, וטרק את דלת חדרו.
האב והאם רק התסכלו זה על זה, ואסנת נשמה עמוק, לוקחת מעט מהאוכל בדממה.
"אייל?" קראה אסנת בעודה דופקת על הדלת "אפשר להכנס?"
"בטח" נשמעה התשובה.
היא פתחה את הדלת, והתיישבה סמוך לאח שלה הצעיר, שכל כך השתנה בזמן האחרון.
"אבא כבר ממש שונא אותי, אה?" הוא שאל אותה לאחר מספר שניות של שתיקה.
"לא! הוא רק שונא את כל השטויות שהתחלת להתעסק בהם.. הוא חושב שאתה עושה אתך זה נגדו"
"אבל הוא לא מבין שהשטיות האלה הם החיים שלי עכשיו?" שאל, כשכאב נשמע בקולו.
"הוא לא מבין.. וגם אני לא ממש מבינה" אסנת אמרה לו "אבל אני אוהבת אותך כמו שאתה"
היא חיבקה אותו, והוא רק אמר "קשה לצאת נגד כולם. אני לא כל כך יודע איך זה בכלל התחיל"
הבוקר הגיע כל כך מהר, ומשום מה המחשבה הראשונה שהיתה בראשה היתה מצבו של אייל.
היא נזכרה איך בהתחלה התייחסה לכל ההתנהגות שלו בביטול, ואיך לאט לאט הוא החל להתעסק בכך ברצינות.
בכנות חשבה שהשתגע, אבל לא נבהלה כמו בעלה. זה סתם עוד ג'וק שנכנס לו לראש, כמו התקופה ההיא שביקש לנגן בסקסופון, או שעשה שביתה כנגד בית הספר, עד שיבטלו את החולצה האחידה (שביתה שהסתיימה כעבור יומיים, ללא תוצאות מרשימות )
ובכלל, גם לאסנת היתה תקופה כזו, שיצאה נגד כל המוסכמות. יום אחד חזרה עם עגיל בגבה, ושיער צבוע בפסים ורודים. איך שהם כעסו עליה... אך הם למדו לקבל אותה, וגם את הקעקוע שעשתה על הכתף. היא גם ידעה שיום יבוא וזה יעבור לה. ואכן, אסנת חזרה לעצמה די מהר, כשבקצוות שערותיה נותרו כתמים ורודים, ועל כתפה קעקוע שלא יעלם לעולם.
אז, היא התרגשה, ניסתה לאסור על ביתה לעשות דברים, אך לבסוף הבינה שאין מה לעשות- לכל אחד יש תקופה כזו. אם רק היתה מצליחה לשכנע בכך את בעלה.
"יש לנו הודעה משמחת" אמר,  כשחיוך מרוח על פניו.
"מה?" שאלה אסנת בהתרגשות "שוב קיבלת קידום..?"
"לא הודעה משמחת כל כך" ענה "פשוט ש...אנחנו טסים לשבועיים לפריז!"
"מתי?" שאל אייל.
"יום שישי הבא! נגיע ישר לדיסני וורלד, לשלושה ימים של כיף, ומשם נמשיך לנפוש באיזור"
רותי חייכה, שמחה לראות שאסנת מרוצה ובעלה, שמח רק מעצם כך שבישר על הטיול המתוכנן. אם כך נראה התכנון- אז הבצוע יהיה מושלם.
"אני לא בא" נשמע קולו השקט של אייל.
"מה אמרת?" פער אביו את פיו בתהדמה.
"אני לא בא. זה בלתי אפשרי... אנחנו ננחת בטח רק בשבת, ואין מצב שאני הולך להיות בפארק הזה במשך כל השבת. זה פשוט לא ייתכן"
"במשפחה הזאת המשפחה קודמת להכל! הגיע הזמן שתוותר על השטויות שלך בשבילנו!"
 אייל הניד בראשו ורק הוסיף "אין מצב. אני מצטער"
"אתה השתגעת תגיד לי?" שאג אביו "אני מודיע לך שאתה בא איתנו! אם תרצה או לא תרצה. יש גבול למה שהמשפחה שלנו מוכנה לספוג ממך!"
אייל לא זע ממקומו על הספה, ואסנת ליטפה את כתפו.
"ילד כפוי טובה!" המשיך לצעוק עליו אביו "פשוט... אני לא מאמין שזה מה שיצא ממך! אחרי כל השנים שהשקענו בך.."
"די!" אמרה רותי "עזוב את זה עכשיו" אמרה לבעלה, ותפסה בכף ידו, מובילה אותו אל עבר המטבח.
אייל לא אמר מילה, ורק ניסה להקל את דברי אביו. הוא לא ידע שיהיה כל כך קשה לשנות את אורח חייו, להאמין במשהו אחד באמת, לראשונה בחייו.
כשהתרחקו אביו ואימו מהסלון, הוא שמע את אימו ממלמת לאביו משפט אחד, שלא תיאר לעצמו שיכול כל כך להכאיב לו-
"לא נורא, כל ילד צריך למרוד. אל תדאג.. זה יעבור לו"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11545059
| |
| כינוי:
מיכל 671
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
