ניסיתי לצעוק, אבל שום קול לא יצא. ניסיתי לדחוף אותו מעליי, אבל הוא היה קשיח כמו אבן.

שמעתי את רוכסן המכנסיים שלו נפתח ולא יכולתי לעשות דבר.

"את תאהבי את זה, אל תדאגי." רכן אליי ולחש באוזני. הבטתי בעיניו ולא ראיתי אף לא סימן אחד של חרטה. הוא רצה את זה. באמת רצה את זה.

הוא חייך חיוך זדוני, חושף את שיניו, ומשך ממני את מכנסיי בכוח.

השתוללתי, אבל הוא קשר את ידי חזק מדי. ניסיתי לבעוט בו, אבל הוא תפס את רגליי ופתח אותן בכוח.

התחלתי לבכות, לבכות כמו שלא בכיתי מעולם. המטפחת שחסמה את פי ספגה את דמעותי ויכולתי לטעום את טעמן המר של הדמעות.

"אני יודע שאת רוצה אותי, אני יודע שאת רק מתה שמישהו יזיין אותך כבר. אל תדאגי, זה כואב רק בהתחלה." אמר לי, בזמן שאחז ברגליי.

הוא הוריד את התחתונים שלו. עצמתי את עיניי.

איך הגעתי למצב הזה?

הכל היה כל-כך בסדר לפני שלושה חודשים...