הבטתי על פתיתי השלג שנפלו להן ממרומים, דרך חלון חדר השינה.

הבטתי על אורות העיר הנמה, עטופה בשמיכת שלג רכה ולבנה.

הבטתי על המעטים שהלכו בחוץ, ממהרים אל עבר מקום מבטחים.

הבטתי על אורות המכוניות במרחק ועל הקרובים יותר.

מכונית שחורה נעצרה למרגלות הבניין. הבטתי בציפייה.

מעיל שחור, כובע שחור, נעליים חומות ומזוודה אפורה.

הוא הביט מעלה. ליבי החסיר פעימה.

עקבתי אחריו במבטי. ספרתי את השניות. שלושים שניות, לערך.

כן, זה הזמן שיקח לו עד שיתלה את מעילו.

שלושים שניות, דקה, דקה נוספת. צעדים במסדרון, אך הם המשיכו מעלה.

הבטתי מטה, המכונית השחורה כבר מזמן נעלמה.

לא יכולה לחכות. לבשתי את מעילי ויצאתי.

יצאתי החוצה, אל עבר ארץ השלג, והתבוננתי.

לא היה. לא הגיע.

עמדתי, עטופה במעיל, ונעלי-בית חמימות לרגליי.

לא נעתי, פחדתי לאבד. פשוט עמדתי וקיוויתי.

מכונית אדומה עצרה מולי, נפתחה לה הדלת. חיוך קרץ אליי.

נפלתי אל זרועותיו ודמעותיי הפכו לפתיתי שלג מתוקים.

עמדנו, מחובקים, עטופים בחום גופינו, בעוד יום חורף קר.