אני זוכרת את האובססיה הקטלנית שהייתה לי.

הוא היה איתי, אמר לי שהוא אוהב אותי, כשלמעשה, הוא אמר את אותו הדבר גם לאקסית שלו וטען שאני "כלום", שאיתי זה "סתם משחק", שהיא היחידה אותה הוא אוהב.

נפרדתי ממנו כי הרגשתי שמשהו לא בסדר. הוא הסכים לפרידה בלי שום ויכוח, אפילו לא שמץ של התנגדות. זה כאב לי. כאב לי שצדקתי. שידעתי.

כאב לי עוד יותר, שלאחר-מכן התברר לי שהוא תכנן להפרד ממני יומיים אחרי שנפרדתי ממנו. אירוניה.

ידעתי שהפרידה הייתה חייבת להגיע, אבל התחרטתי עליה. כל-כך התחרטתי על מה שעשיתי.

הוא חזר אל האקסית, אותה לא הפסיק לאהוב גם אחרי שנה שנפרדו, ואני כאבתי בשקט, בתוכי.

שמרתי על קשר עם כמה מחבריו, ותיקחרתי אותם כמה פעמים ביום לגבי היכן הוא נמצא, עם מי, מה עושה בשבוע הקרוב, והכי חשוב - אם הוא מזכיר אותי.

התחלתי לפתח אובססיה.

ביררתי לאילו מיסבות הוא מגיע, וגם אני הגעתי. ביררתי באילו מקומות הוא בילה - והגעתי לשם "במקרה".

ניסיתי לנשק אותו בהתפעה, אבל הוא דחה אותי בצורה משפילה בפרהסיה. ניסיתי לדבר איתו, לומר לו עד כמה אני מתחרטת על הפרידה. ידעתי שהוא אוהב אותה מאוד, אבל רציתי שהוא יאהב אותי כמו שאני אהבתי אותו.

בכיתי מולו, בכיתי לעצמי, בכיתי.

התחברתי האקסית שלו, וכול פעם שראיתי אפילו סיכוי הכי קטן שהם יפרדו, ניצלתי אותו. כול הניסיונות עלו בתוהו, אבל המשכתי לנסות.

נהייתי חברה טובה של האקסית שלו (לפחות כך חשבתי) ובילינו הרבה יחד. לא הזכרנו אותו, אבל הוא תמיד היה שם, עוטף אותי כמו צל, כמו ערפל שמטשטש כל מציאות מעיניי.

אחרי חודשיים של אובססיביות קיצונית, הגיע השיא.

היא סיפרה לי דברים - ואני הפצתי אותם. הפצתי הכל. האמנתי לכל מילה, האמנתי שכל רגע הם הולכים להפרד.

האמנתי בזה גם ברגע בו הוא הציע לי להפגש ואמר שהוא הולך להפרד ממנה.

חיכיתי לו. וחבל שלא הרמתי את מבטי וראיתי מי מגיע.

שניהם יחד, הולכים יד ביד.

הוא לא דיבר, לא היבט בעיניי. ידעתי שוהא מתבייש ממה שהוא עשה, ידעתי שהוא פשוט היה רוצה שאעלם.

היא העליבה אותי, צחקה עליי, קיללה אותי, ופשוט אמרה "למה שלא תמותי כבר ותסתלקי לנו מהחיים? את לא רואה כמה טוב לא בלעדייך? את פשוט פתטית."

הקשבתי לה. ניסיתי לגמור עם הכל. עם כולם. ניסיתי להוציא את הכאב בכוח. רציתי לעשות הכול כדי לשכוח.

אבל הניסיון נכשל. וטוב שכך.

פגשתי אותו, את האביר שלי, זה שהציל אותי מהאפלה בה נתקעתי. זה שהפיח בי את האהבה מחדש. זה שלימים הפך להיות ארוסי.

האובססיה היא קרה ואכזרית, אך היא שינתה אותי. היא הפכה את חיי לטובים יותר ונהדרים יותר.

ושני אלה? היא בגדה בו שנית שלושה חודשים אחרי שהכול נגמר.

ואני? אני רק מחייכת ומביטה קדימה בראש מורם.