"ישנו דבר אחד שצריך להיות לאדם: נפש שמחה מלידה, או נפש שנוצרה שמחה מתוך עבודה, אהבה, אומנות וידע." - פרדריך ניטשה -

מעולם לא היה לי ביטחון עצמי גבוה. תמיד מצאתי איזה שהוא פגם בעצמי, פגם שראיתי בו כמחלה שעליי לרפא, כאתגר שעליי לעבור.

חשבתי שאני לא יפה מספיק, לא חכמה מספיק, רעה מדי, חברה לא תומכת מספיק, לא רזה מספיק... פשוט... מישהי שדבר אצלה אינו מספיק. הייתי עומדת מול המראה ומעוותת את פניי, כי תמיד הייתי רואה משהו שצריך לשנות, משהו שצריך להסיר, להיפטר, להשיל, לצבוע, להחליף, להכניס, להוציא... פשוט לעשות מהפך מפנים.

פעם שנאתי את אותם האנשים שאמרו "כל אחד הוא יפה בדרכו שלו", כי זה פשוט היה שקר: אם אני יפה בדרכי שלי ולידי עומדת בלונדינית שופעת, יפה בדרכה שלה, למי מאיתנו יפנו מושב באוטובוס קודם? למי שמרגישה יפה או למי שיודעת שהיא יפה?

והיום? היום אני מרגישה יפה כי האדם שהכי יקר לי בעולם אומר לי את זה גם כשאני קמה בבוקר ונראית כאילו עברתי סופה, גם אם אני בוכה, גם אם נרטבתי בגשם, גם אם מאחורי הולכת מישהי מהממת והוא מסתכל בעיניים שלי ולא על הרגליים שלה.

ואני רוצה להגיד לכול אלו שבעבר צחקו עליי, העליבו אותי, הקניטו אותי : קפצו לי. אתם הכי מכוערים שיש. תשאלו את האחד שאתם לא מצליחים להשיג. הוא יאמר לכם מי אתם באמת.