אני לא יודעת למה אני סובלת את כול זה.

את הבוסית הכלבה שלי, שלא משנה מה אעשה, לא משנה כמה אתאמץ, לא אכול לספק אותה. היא תמיד תמצא סיבה לצעוק עליי.

את העבודה הזאת, שמחייבת אותי לשתוק, בעוד שבקו השני מקללים אותי, צועקים עליי ומזלזלים בי.

את המגורים עם ההורים שלי, שלא מקלים על המצב הנפשי שלי (שכרגע נמצא במצב רגיש מאוד, כי קורס הפסיכומטרי הזה גם דורש המון השקעה).

למה אני פשוט לא יכולה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהכול בסדר, או שעומד להיות בסדר? למה אני פשוט לא יכולה להרגיש חופשייה לגמרי, בלי שום מחוייבות כלשהיא, אפילו רק לעשר דקות?

למה אני תמיד חייבת להיות לחוצה? לבכות? לכעוס? לתכנן שמונה שנים קדימה?

פשוט בא לי לאכול מגש שלם של פיצה וזהו.

                Freedom is not ANARCHY

          Freedon is the power to CHOOSE