Red Hot Chili Peppers - My Friends

ניסיתי לומר לעצמי יותר מפעם אחת שלא, לא אכפת לי שהן לא מתקשרות, שהן לא שואלות, אפילו לא מסמסות, אבל האמת היא - אכפת לי. כואב לי, אפילו.

התחברתי אל כל אחת ואחת מהן כשאף-אחד אחר לא רצה אפילו להביט עליהן, כי באותה תקופה רציתי להתחבר עם אנשים שדמו לי, כאלו שלא ממש הצליחו להתחבר עם אחרים.

עם הזמן החבורה גדלה מעט והפכנו לחברות טובות. אבל איכשהו זה התפקשש. זה תמיד מתפקשש.

הגיעו הבנים, ההורמונים, הבנות המעניינות יותר" / "המקובלות יותר", ההוא שגרם לה להרגיש טוב עם עצמה, ההוא שהתחיל איתה, ההיא שמבינה אותה כנראה טוב יותר . . .

ואני? אני עדיין נשארתי אותה הילדה שיושבת לצד הפסל, מקום המפגש הקבוע, מחכה. לא משנה איזה בן נקרה לדרכי, לא משנה מי ניסתה לסכסך ביני לבינכן, נשארתי שם. הרי הן הבטיחו שזה לנצח, הרי הן הבטיחו שדבר לא יפריד בינינו. אבל היי, מי ידע אז על קיומם של בנים או בנות אחרות?

ועכשיו הפסקתי לחכות והשלמתי עם העובדה הברורה - הן לא עומדות לחזור. ולי בטח שאין שום סיבה להמשיך ולחכות.

תמיד אומרים שבעתיד הכל יהיה טוב יותר, קל יותר . . . וואלה, סבבה, אחלה, מסכימה עם זה. יכול להיות שבעתיד אני אהיה אישה מצליחה, אשב עם שתי-שלוש החברות הכי טובות שלי שהיו שם בשבילי מאז הצבא ומעולם לא עזבו, גם כשאיזה גברברון ניסה להפריד וגם כשהייתה לי התפרצות עצבים ו/או דכאון, נשב באיזה בית-קפה פלצני / פארק / חוף-הים ונצחק לנו, אני אביט אל העבר ואומר לעצמי "פאק, איזו מטומטמת הייתי. לבנות ההן חיכיתי? למפגרות ההן שזרקו אותי? שילכו לעזאזל, אני נמצאת עכשיו עם החברות האמיתיות שלי ודאמ איט, החיים שלי טובים."

כן, זה יקרה. אני יודעת את זה. העתיד יהיה יותר טוב.

. . . אבל עד שהוא יגיע, אני תקועה בהווה. וההווה כואב.

*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-

מתה כבר להתגייס. השירות הלאומי הזה פשוט הורג אותי!

*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-

Friends. Not mine, though