"הדם החל לרתוח, ליבה החל לפעום במהירות. היא החלה להשתנק, מנסה למצוא אוויר, מנסה לסדר את המחשבות המתפרעות בראשה. היא רצתה לחבוט במישהו, להרוס, להרוג, רק להכאיב למשהו, למישהו, לגרום למישהו לשלם על הסבל שהיא מרגישה. לגרום למישהו להבין כמה כואב לה.

אבל היא לא תעשה זאת, כי מי יבין אותה גם אם כן?"

 - טוב, אז נדבר אוליי אח"כ. תהני לך איתה.

 - סורי שלא יצא לנו הפעם, אולי ניפגש פעם אחרת.

 - זה בסדר, באמת, (הדם החל לבעבע בגופה) "פעם אחרת, מקסימום."

 - כן, פעם אחרת. ביי.

 - ביי-ביי.

היא ניתקה את השיחה והחלה לבכות אל תוך הכרית בכי חרישי."

וכל זה קרה לי בפעם הראשונה לפני המון שנים כשחברה טובה שלי אמרה לי שהיא יוצאת עם חברה אחרת ולא תוכל להיפגש איתי היום.

נראה מעט קיצונית, נכון?

טוב, זה מה שקורה כשמתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית.

מהי הפרעת אישיות גבולית?

"הפרעת אישיות גבולית (Borderline personality disorder) היא הפרעה נפשית, אשר מאופיינת על ידי דפוס נרחב של חוסר יציבות במערכות יחסים בין-אישיות, בתחושת העצמי וובמצבי-רוח, לצד אימפולסיביות משמעותית.

הפרעת אישיות גבולית היא בין ההפרעות הנפשיות הנפוצות יחסית. בין 1% ל-4% מכלל האוכלוסייה סובלים מהפרעה זו, 40-70% מהסובלים מן ההפרעה הם נשים." (ויקיפדיה, לחצו כאן).

בנוסף, החולםי במחלה סובלים מנטיה לדכאונות, לאובדנות, הפרעות אכילה, התמכרויות וכיו"ב.

קודם כל, אני רוצה להבהיר משהו - המחלה הזאת זה לא וירוס, זה לא שפעת וזה לא, חס וחלילה, סרטן. זה פשוט סדק בנפש פצועה של בן-אדם.

בגיל ההתבגרות, בני נוער רבים עוברים משברים שכוללים בין השאר רבים מהמאפיינים שמייחדים את ה-BPD. כדי דכאון יהפוך להיות מחלה, עליו להימשך זמן רב, במשך שנים. אותו דבר עם הפרעת האישיות הגבולית. אם זה איזה מין קטע שמתרחש בגיל ההתבגרות, אז זה בר חלוף - אתם יודעים, למצוא בני נוער במצבי בכי, דכאון ו/או מצבי-רוח קיצוניים זה לא נדיר. אבל אם זה מתרחש מגיל קטן, התפרצויות זעם קיצוניות, אלימות פיזית ומילולית רק אם לקחו לכם את המקום בארגז החול, אז, ורק אז, אתם יכולים להתחיל לחשוד שאולי יש לכם משהו.

נתקלתי במושג "הפרעת אישיות גבולית" בזמן הטיפול הפסיכותרפי שלי. היא הקריאה לי קטע בו אישה, איתה הזדהתי, מצאה תשובות למחלתה חסרת-השם בספר "אני שונא/ת אותך אל תעזוב/י אותי" מאת ד"ר ג'רי קרייסמן (לצערי, לא ניתן להשיג את הספר בארץ).

לאחר שנתקלתי במושג, התחלתי לחקור עליו יותר וגיליתי שאני באמת מזדהת עם מרבית הדברים הכתבוים שם: מחסור ביכולות חברתיות, שינויים קיצוניים במצבי-הרוח, בכי בלתי נשלט, התפרצויות זעם אלימות. אובחנתי עם ADHD, אבל המטפלת שלי אמרה שהמקרים שלי קיצוניים מכדי להמשיך באותה הקטגוריה של ADHD, אז אולי יש משהו יותר מזה.

מעולם לא אובחנתי רשמית כסובלת מ-BPD, אבל זה תמיד עלה סביבי, בין עם זה עם מטפלים ובין עם זה בשיחות עם אנשים. המושג הזה תמיד היה שם, כמו בלון שמתעופף ברוח ולא משנה כמה ארוץ, לא אוכל לתפוס אותו.

ולמה אני רוצה "לסבול" מהמחלה הזאת?

כי הייתי מעדיפה לדעת עם מה אני מתמודדת, מה לומר למי ששואל "למה את מתנהגת ככה?", איזו מילה לומר לרופאים כשישאלו אותי מה יש לי ויציעו עזרה. מובן שאני מדעיפה להיות בריאה, בלי שום ספק, אבל אם נגזר עליי לסבול ממשהו, הייתי מעדיפה לדעת איך קוראים לזה, כי הרבה יותר קל להתמודד עם משהו בעל שם ומאפיינים מאשר לנסות להאחז במשהו בחשכה.

עד היום אני מתמודדת עם ההפרעה הזאת, ועם הזמן זה החמיר, אבל אני מקווה שכשאצא מהבית לחיים שקטים יותר, אולי אז, אז, אוכל להתחיל לחיות את חיי כבנאדם טוב יותר.

אם גם אתם חושבים שאתם סובלים מההפרעה הזאת, תעזבו את האינטרנט טצעזבו את הספרים. לכו לאיש/ת מקצוע. רק הם יוכלו לומר לכם מה בדיוק יש לכם, והם גם יוכלו לעזור.

בינתיים, אהיה חייבת להתמודד עם העובדה הכי מצערת: שאאלץ להישאר הולכת רגל לעוד כמה שנים טובות, כי לדרוס מישהו (חס וחלילה) ו/או להרוס את האוטו זה מבאס.