היא הולכת ביער ירוק-עד,

במרכזו של מקום שכוח-אל.

היא הולכת ישר, מבלי להביט לאחור.

מבטה קדימה, עיניה הודפות את סבך העצים.

והיער מחניק, כל כך מחניק,

כל הירוק הזה כבר גורם לה חלחלה.

ולפתע . . . קולות.

לא. לא קולות. צלילים עמומים.

צליל עמום הבוקע מימינה.

לחישות המבקשות ממנה להתקרב,

והן רכות, אך בתוכן מסתתר שועל ערמומי.

היא לא עוצרת מיד, אך מאטה את צעדיה.

ואט-אט הצעדים האיטיים הופכים למהוססים.

ולבסוף, היא נעצרת.

היא לא מפנה את ראשה מיד, אך ממצמת במרץ,

מטשטשת את האופק מטווח ראייתה.

עיניה נעות הצידה באיטיות, ומושכות אחריהן את ראשה.

חושך.

הקולות העמומים מהדהדים במעמקי היער,

נחבטים בענפים, מסתתר בינות העלווה.

ולפתע, ברכיה מתחילות לרעוד.

לא. לא אקשיב.

הקולות מתגברים, קורים לה לבוא.

ברכיה דוחקות בה.

היא מנסה לעצור אותן, אך ברכיה מתפתות ללכת לשם.

לא. לא אקשיב.

היא נלחמת בהן, מתנגדת.

הקולות נהיות חלקלקות ומרושעות.

היא מתעשתת, ולבסוף, ממשיכה ללכת קדימה.

היא הולכת ביער ירוק-עד,

במרכזו של מקום שכוח-אל.

היא הולכת ישר, מבלי להביט לאחור.

מבטה קדימה, עיניה הודפות את סבך העצים.

והדרך ארוכה, כה ארוכה.

כל האבנים האלה כבר עייפו את רגליה.

ופתאום . . . צל.

לא. לא צל. דמות כלשהי.

דמות המצאה מחסה בינות צל העצים משמאלה.

היא לא עוצרת מיד, אך מאטה את צעדיה.

ואט-אט הצעדים האיטיים הופכים למהוססים.

ולבסוף, היא נעצרת.

היא לא מפנה את ראשה מיד, אך ממצמת במרץ,

מטשטשת את האופק מטווח ראייתה.

עיניה נעות הצידה באיטיות, ומושכות אחריהן את ראשה.

אפלה.

הדמות החשוכה הרימה יד וסימנה לה להתקרב.

דמות מוכרת. דמות בה פעם נתנה מבטחה, אך לא עוד.

ולפתע, ליבה מתחיל לזעוק.

לא. לא אתקרב.

הדמות מתרחקת אל קרבי היער.

ליבה קורא מכאב, והיא לוחצת ידה על חזה.

לא. לא אתקרב.

מספיק סבלתי. מספיק כאבתי.

ליבה מזיל דמעה, וכך גם היא,

אך היא נאבקת, ולבסוף, ממשיכה ללכת קדימה.

היא הולכת ביער ירוק-עד,

במרכזו של מקום שכוח-אל.

היא הולכת ישר, מבלי להביט לאחור.

מבטה קדימה, עיניה הודפות את סבך העצים.

והבדידות גדולה. גדולה ומכאיבה.

וכל השקט הזה כבר שיגע את נפשה.

ולפתע . . . אור.

אור חמים, אור מגן, אור משמח.

אור בקצה היער.

והיא רואה, באור בקצה היער, אנשים.

אנשים שונים, בגוונים שונים, בצבעים שונים, בצורות שונות, בגדלים שונים.

אך עם כול השוני שביניהם, עם כול ההבדלים שביניהם, הם מחייכים.

הם שמחים. הם נהנים.

הם ביחד.

אחד עם השני.

והיא שומעת, באור בקצה היער, קולות.

קולות של שמחה, של הנאה, של צחוק.

קולות של ילדים, ומתבגרים, ונערות, ונערים, ושל חיות גדולות ושל חיות קטנות.

אך למרות הצלילים השונים, הקולות משתלבים, נטמעים אחד בתוך השני.

קולות צחוק, קולות שמחה, קולות פליאה, קולות רמים וקולים רכים.

כולם יחד.

אחד עם השני.

ואז רגליה מתחילות לרוץ.

כן, לשם אני רוצה.

היא לא תעצור, לא תביט לאחור.

לא תהסס. ברכיה לא ירעדו.

כן, לשם אני רוצה.

היא רצה במהירות, צעדיה בטוחות.

היא יציבה, לא מסירה מבטה מהאור.

והיא ממשיכה לרוץ.

וממשיכה.

וממשיכה עוד.

אך היא לא מגיעה.

היא לא מגיעה אל האור החם ובטוח עם האנשים המאושרים.

האור מתרחק ממנה.

אך היא לא מוותרת. לא מוכנה לוותר על ההזדמנות להיות מאושרת.

אך זה בלתי אפשרי. ידה אינה משגת להגיע אל האור.

הוא מתרחק ממנה.

תחילה רק מעט.

ואז מתרחק יותר, ויותר, ויותר . . .

חושך.

היא נעצרת.

עומדת בחשכה, באמצע השביל המכאיב לרגליה,

באמצע היער המחניק שגורם לה לחלחלה.

האור כבר נעלם. אין לו זכר.

והיא לבד.

שוב לבד.

כמו שהייתה במשך כול חייה.

אין אדם שיצחק איתה צחוק אמיתי, אין איש שיאהב אותה אהבה טהורה,

אין אדם שישמח בחלקה ויאפשר לה לשמוח בחלקו.

אין איש.

והיא ממשיכה ללכת ביער ירוק-עד,

במרכזו של מקום שכוח-אל.

היא ממשיכה ללכת ישר, מבלי להביט לאחור.

היא ממשיכה להביט קדימה, עיניה ממשיכות להדוף את סבך העצים.

והיא מקווה, מייחלת, חולמת,

לראות שוב את האור.

את האור החמים והבטוח, המלא באנשים ובילדים צוחקים.

מקום בו אולי תוכל סוף-סוף להפיג את בדידותה רבת השנים.

אך עד אז,

 היא פשוט תמשיך ללכת ישר, מבלי להביט לאחור.