ואז עלה נושא שהסתבר כגורם שיחה משותף לכול החופשות האלה: הישראלים. *טאם-טאם-טאם! מוסיקת מתח!*

יצור רועש, קולני, מבולגן, קטנוני, מתלונן על כל דבר, חסר נימוסים והליכות, אוויל, בור ועם הארץ, חסר מודעות ליופי השורר בעולם, אדיש, אנוכי, ועוד כול מיני תכונות לא סימפטיות אחרות.

ישבתי שעתיים, שותקת, מקשיבה לברברת האינסופית על "הישראלי המצוי", ועל כמה הם לא מרוצים ממנו.

לבסוף, לאחר שהדיון הסתיים בקולות דעיכה רפים, צחקתי. מן גיחוך-צחוק שכזה יצא מבית החזה שלי במעלה הגרון, ועיניי כולם הופנו אליי.

"אתם רציניים?" שאלתי, חיוך מתפלא על פניי. "אם אתם כל-כך לא אוהבים ישראלים, למה אתם פשוט לא קמים ועוזבים? אף אחד לא מכריח אתכם להישאר פה."

שתיקה.

"לפעמים אנחנו צריכים קצת שקט." אמרה אחת העו"סיות לאחר מספר שניות.

"שקט? מה, את גרה ליד אתר בנייה? רועש לך בחיים?" שאלתי, העוקצנות נשמעת היטב בקולי. "אני אוהבת את הישראלי המצוי, המעצבן, הדוחף, הזה שלא יודע לעמוד בתורים, הזה שסופר את העודף לפני שהוא יוצא מהחנות, הזה שנוסע לחו"ל ומחפש דוכן שווארמה כדי שהארץ תהיה איתו תמיד, הזה שיושב בבית קפה בשעת בוקר מוקדמת, כשאנשים עדיין מנמנמים להם בין כל לגימה של כוס קפה, וברגע שנכנס עוד ישראלי, הוא יצעק לו מהצד השני 'אחי, מה המצב?'".

פנים חסרות הבעה, מצמוצי עיניים, וחזרה לנושאי שיחה אחרים.

או.קיי, החלק השני לא נוסח מילה במילה כמו שכתוב, אבל כן אמרתי שאלו הם המאפיינים של הישראלי המצוי ואני אוהבת את זה.

די, כמה אפשר לשמוע על הישראלים שהם ככה, והישראלים שעושים ככה? אני לא אדם ששונא אחרים בקלות (אם אני שונאת מישהו, סימן שהבן אדם הזה עשה משהו רע מאוד), אבל אני ממש לא סובלת את אלה שמשמיצים את הישראלי ללא הרף (ואלה בעיקר כל יפי הנפש שמחפשים שקט ושלווה וחושבים שבכל מקום אחר בעולם יהיה להם טוב יותר).

אז לכול אותם ה"אני-רוצה-לנסוע-לחו"ל-כדי-לקבל-קצת-שקט-מהישראלים", הנה רשימה מדוע הישראלים הם עם סגולה נפלא:

סופר: סנריו. 20:00. סופרמרקט כלשהו. קופת האקספרס סגורה. אתה מחזיק ביד אחת קוטג', וביד השנייה חבילת טיטולים. מולך שלושה אנשים. אתה סופר את המוצרים של כול אחד מהם – לגברת, שישה מוצרים; לבחור שמולה, שבעה מוצרים; ולגברת שמולו, טוב, אין לך מספיק אצבעות בידיים וברגליים בשביל לספור את הכל. וזו לא סתם גברת. זו גברת שרוצה לדעת על כל המוצרים, רוצה לקבל עודף מדויק, ואם היא שכחה לקחת מוצר או משהו, אתה תחכה עד שהיא תחזור כי הקופאית כבר התחילה להעביר את המוצרים שלה והיא לא יכולה
לבטל.

אז אתה מחכה, ומחכה, ומחכה עוד קצת. וכבר פספסת את מהדורת החדשות המרכזית ואוטוטו גם תפספס את התחזית למחר (למרות שלא מה יכול להיות שונה בתחזית באוגוסט? שלג?).

במדינות אחרות: אנשים עומדים ומחכים. פשוט מאוד. עומדים ומחכים כאילו לאף אחד מהם אין שום מקום אחר ללכת אליו, אבל האמת היא שכל אחד מהם אומר לעצמו: "אוף, שמישהו יגיד לה כבר משהו". אבל אף אחד לא אומר. למה? אירופאים ואמריקאים. לכו תבינו אותם.

בארץ: "הלו, גברת, את לא היחידה בתור הזה. יש פה אנשים שרוצים ללכת הביתה". זהו. הקרח נשבר. ברגע שהמשפט נאמר, כולם יתחילו לדרבן את האישה להזיז את עצמה, והתור יעבור הרבה יותר מהר. והנה הספקתם להגיע הביתה למשחק של ליגת האלופות. לא כיף?

באוטובוס: אירופה. מדינה נוכרית כלשהי. 16:00. סופו של יום עבודה ארוך. האנשים עולים לאוטובוס בסדר מופתי, אחד אחרי השני. כולם יושבים בשקט, מביטים מבעד לחלון. הקשישים יושבים בנחת, הצעירים עומדים, והאוטובוס נוסע בשקט ובשלווה. בכזאת שלווה, שאם הייתם זורקים מטבע על הרצפה, זה היה נשמע כאילו מטילים זהב נחתו על הרצפה. זה מסוג השקט שפשוט מחרפן אותי! איפה החיות? הלהט? הרעש? השיחות בין האנשים? איפה משהו שיוכיח שהאנשים האלה חיים ולא קפאו ממוות או מתו מחום?! בישראל, זה איפה.

נכון, הישראלים נוהגים להרעיש באוטובוס, לצעוק, לצחוק בקול רם, לשמוע מוסיקה מזרחית במלוא הווליום, אך אין מצב שלקשיש לא יהיה איפה לשבת, אין מצב שאישה עם תינוק תמצא את עצמה עומדת אפילו לחמש דקות. אז אנחנו צועקים, נכון, ורועשים, נכון, אבל אנחנו נהנים, כיף לנו, ואפילו נסיעה לאוטובוס לא תשעמם אף-אחד כנמצאים בתוכו ישראלים.

במכולת: חיסרון אחד גדול שיש בארה"ב ובמדינות רבות באירופה הוא המחסור במכולות. למעשה, רובם אפילו לא יודעים מה זה. בארה"ב, מרכזי הקניות ממוקמים בדרך-כלל הרחק מהעיר, ויש שם הכל, החל מאוכל וכלה בהלבשה ופריטים לבית. אין להם חנויות כלבו חמש דקות מהבית (הפסד שלהם). דוגמא של לקוחות חנות ממושמעים הם היפנים. אצל היפנים, עמידה בתור בחנות זה חלק מהחינוך בגיל שלוש, ואסור, אבל פשוט אסור בתכלית האיסור לספור את העודף בתוך החנות, ובטח שלא מול המוכר, כי ביפן, כבוד זה דבר קדוש כמעט כמו התנ"ך בשביל דתיים, והם מתגאים בכך שמוכרים בחיים לא יטעו בהחזר העודף. וגם אם כן טעו, אתה שותק. אסור אפילו להעיר על זה, אחרת תמצא את עצמך מקיץ באמצע הלילה ותגלה את החנווני החביב מחזיק חרב סמוראים מעל החזה שלך! אה (מצד שני, יפנים ידועים בהגזמה שלהם ל . . . טוב, להכול בעצם!)!

הישראלי, כפי שהולכת האמרה הידועה, הוא לא פראייר. מוכר טעה בעודף, הישראלי מעיר, המוכר סופר שנית, ומחזיר את מה שצריך. אוי ואבוי! אוי ווי זמיר! השם ישמור! הוא טעה בעודף! אלוהים אדירים! (ציניות במלוא הדרה). אז? החזיר את העודף הנכון, שלום על ישראל והביתה.

בקולנוע: יש סטיגמה שהפכה לדעה נוקבת בקרב אנשים – הישראלים לא יודעים לצפות בסרט בשקט. אני חלוקה בדעתי על הדעה הזאת. לא כול הישראלים כאלה. הסטיגמה הזאת היא עובדה כשזה נוגע לערסים ולפרחות שלא יודעים לסתום את הפה (ואם אתם מאלה שבזמן סרט מתחילים לדבר אחד עם השני כאילו הקולנוע הזה הוא של אבא שלך והאנשים פה הם סתם אורחים, אז אתם ערסים/פרחות. כן, זאת הדעה שלי. בן-אדם בעל ראש צלול לא יעשה דבר כזה, כי מן הסתם הוא יודע שבדיוק כמוהו, גם אחרים באו לצפות בסרט).

אך למעשה, המצב הוא אחר – זה לא שהישראלים לא יודעים לצפות בסרט (וכאן מדובר על כול אלה שהם לא ערסים/פרחות), הם פשוט שונאים טמטום. כן, טמטום. אישה הולכת בסמטה חשוכה, לבד, בלי תרסיס פלפל, בלי לדעת תרגילים בסיסיים בהגנה עצמית, מה הסיכוי שהיא תרצח? נו, באמת, אי-אפשר לשתוק על טמטום אמריקאי שכזה! אז הישראלי מוציא תסכול על כך שרימו אותו וחשבו שהוא אידיוט, אז מה? גם לי זה קורה, גם אני לפעמים אומרת משהו באמצע סרט מרוב האידיוטזם (אידיוט + זם [סיומת שגורמת לדברים להישמע רפואיים]) שנוטף מהמסך.

שוב, הישראלי לא אוהב לקנות משהו ואז להרגיש פראייר. די לטמטום שבסרטים!

בפארק: טוב, פה אני מודה ומתוודה – הישראלים הם העם המקסים ביותר בעולם כשזה נוגע לפארקים, במיוחד ביום העצמאות. מי, מי יכול על הישראלי עם המנגל? מי יכול להרוס את השמחה שעוטפת את כולם סביב המדורה או הקומזיץ?

כשהישראלים מטיילים בפארק, אפשר להיות בטוחים שיהיה שמח – בדיחות, מוסיקה, שירה בציבור, ובל לנו לשכוח את הערבות ההדדית – מישהו אחד נופל, נדמה כאילו כולם מוכנים לתרום כליה בשביל לעזור לו.\

נכון, הישראלים מלכלכים הרבה (אחד הדברים שגורמים לי להתבייש בעם שלי), אבל הם יודעים ליהנות מהנוף, קשובים לתלונות של אחרים (מה שמאוד עוזר לי, כי אני מתלוננת המון) ופשוט חברי דרך מרתקים.

בחו"ל: קל לזהות את הישראלים בחו"ל (ולא רק לפי זה שהם צועקים כמו מטורפים מקצה אחד לשני) – הם החמודים האלה שמתלהבים מכל דבר כאילו הם ילדים בני 5 שנכנסו למפעל של עלית בפעם הראשונה. בואו נודה בזה, אנחנו מושפעים מהסרטים, מהסדרות, המספרים, מכול דבר שקשור לחו"ל. אנחנו חושבים ששם הכל הרבה יותר נוצץ, הרבה יותר מדהים, הרבה יותר כיף. מובן שאחר-כך אנחנו מגלים שאין כמו ארץ ישראל, אבל כשהישראלי מגיע לחו"ל, המחשבה הראשונה שעוברת לו בראש היא "אח, ניו-יורק!" בזמן שהוא יוצא מנמה"ת של שוויץ, והוא כבר מדמיין את כול הדברים שהוא הולך לעשות, ולראות, ולהריח, ולטעום, ולקחת מבית המלון.

יש את האלה שתמיד מתלוננים על כך שהישראלי צועק גם בחו"ל, בעוד ששאר האנשים מביטים עליהם בתמיהה. אנשים פשוט מפרשים את זה לא נכון – הישראלים לא צועקים מרוב גסות או משהו כזה, אלא מרוב התרגשות ואושר מהמראה הנפלא שנגלה לפניהם, ואנשים לא מביטים עליהם בהשתוממות, אלא בהערצה, מעריצים את שמחת החיים שלהם ואת התלהבותם (נשבעת לכם!)!

אני גאה להיות צברית, אני גאה להודות שאני לא יודעת לחכות בתור בשקט, שאני סופרת את העודף מול הפנים של המוכר ומוודאת שהוא רואה את זה, שאני צועקת מקצה אחד של החניון למישהו בצידו האחר, ואז צוחקת מההד שנוצר, שאני לא מוכנה לסבול רגעי טמטום בקולנוע האמריקאי, שאני מתעקשת לנסות לנפנף מעל המנגל ואז נחנקת מהעשן (כי זאת עבודה לגברים, מה לעשות?), שאני מניפה אגרופים באוויר כשנהג האוטובוס רואה שאני רצה אליו, אבל בכל זאת סוגר את הדלת.

אני גאה בצבא שלנו, בעם שלנו, בתרבות שלנו, ובמי שאנחנו! לדאבוני, יש כאלו שלא, ולהם יש לי רק דבר אחד לומר: רדו מהארץ! ארה"ב גדולה וזרועותיה פתוחות, אירופה מלאה בנופים, בנשים יפות ובמשקאות חריפים עד קצה האופק, מזרח אסיה הוא זול, חופשי והכסף שלכם שווה שם הרבה מאוד, אבל ישראל . . .

ישראל היא המדינה של הישראלים, העם הכי מעצבן, הכי קטנוני, הכי מגוחך, הכי רועש, ולפעמים זה שגורם לחיים במדינה הזאת להיות בלתי נסבלים, אבל יחד עם זאת, הישראלים הם עם חם, רגיש, קשוב, שמח ומאוחד!

אני גאה להיות חלק מהעם הזה, ומי שלא, בעיה שלכם. הפסדתם עם שחבל על הזמן