השירות הלאומי-אזרחי קיים בארצנו הקטנטונת מאז שנת 1953. מובן שהוא עבר אינספור שינויים ושכתובים מאז עד שהפך להיות לגוף שהוא היום.

בכללי, השירות הלאומי ניתן לכל מלש"ב שלא התגייס לצה"ל מסיבה כזו או אחרת - בעיות נפשיות/רפואיות, דתיות/דתיים, בני העדות השונות ושלל סיבות אחרות. מובן שהשירות הלאומי הוא זכות וכלל לא חובה ויש לא מעט שמעדיפים להתחיל לימודים אקדמאיים, לטוס לחו"ל, להלקים משפחה, להתחיל לעבוד וכ'ן.

(למידע נוסף, לחצו כאן)

מחד, יש אנשים (ללא הכללה) שרואים במשרתי השירות הלאומי כמלש"בים לשעבר שהפכו לאזרחים סוג ב' וכעת משרתים כמזכירות ובעוזרים של ארגונים שונים וכלל לא תורמים באותה הכמות בה תורמים חיילים. מאידך, ישנם כאלה (שוב, ללא הכללה) שרואים בשירות הלאומי כתרומה חשובה לחברה הישראלית - בעוד שצה"ל שומר על ביטחון המדינה עצמה, לרוב בלי קשר ישיר לאוכלוסיית הארזחים, משרתי השירות הלאומי מספקים עזרה לאוכלוסייה בצורה ישירה.

אני משרתת כמזכירה במרכז לילדים עם בעיות נפשיות שונות, ובספטמבר השנה אסיים את שנת השירות הראשונה שלי.

ואחר-כך? . . .

ראשית, אודה בכך שהייתי מאותם אנשים שזלזלו בשירות הלאומי. באמת. חשבתי שפשוט יש באותם האנשים (ש"לים = שירות לאומניקים) משהו כל-כך פגום עד שהם לא הצליחו להיות אפילו פקידים בצה"ל (ושחלילה לא תבינו אותי לא נכון, אני כלל לא מזלזלת בפקידים. להפך. כל תפקיד בצה"ל, לא משנה עד כמה שולי הוא נראה, הוא בורג הכרחי במערכת שלולא היה קיים, המערכת הייתה מתפרקת. פשוט התכוונתי לכך בתור התפקיד שדורש הכי פחות מאמץ גופני).

כשקיבלתי את הפטור, העדפתי להתחיל ללמוד באוניברסיטה מאשר לדרדר את עצמי לרמה של שירות לאומי, אבל מהר מאוד הבנתי שאני חייבת מסגרת, שגרה יומיומית שתגרום לי לתפקד כמו שצריך, וידעתי שלשבת בבית, להתעורר בצהריים וללמוד קצת ישגע אותי תוך ימים ספורים.

אז בראש שמוט ובבושה, החלטתי ללכת על זה.

בהתחלה שנאתי כל יום, כל דקה, כל שנייה בה מישהו שאל אותי "למה שירות לאומי ולא צבא?" או "סליחה, את המזכירה פה?". . . פשוט רציתי לפרק אותם במכות, לא להרוג אותם, כמובן, אלא אולי לגרום להם לפציעות חמורות מאוד.

אבל עם המשכורת החודשית והחוגר, איכשהו שרדתי.

עם הזמן קיבלתי על עצמי את רוע הגזרה ולאחר נה שלמה בה צה"ל לא אישר את השירות שלי, כבר השלמתי עם המצב לגמרי והתחלתי לתכנן את העתיד שלי שנראה טוב מאוד - אוכל ללמוד לפסיכומטרי כל יום שאחזור הביתה, אוכל לצאת לטייל כול יום, לעבוד אפילו במשמרות בסופ"שים, להנות...

אבל אז . . .בום!

"שלום, אני מדברת עם [השם שלי]?"

"כן."

שלום, מדברים מלשכת הגיוס. אנחנו שמחים להודיע לך שאישרנו את בקשת הערעור האחרונה שלך."

. . .

"באמת?"

"כן."

קשה לתאר במילים את מה שהרגשתי באותו רגע, כי הרגשתי כל-כך הרבה דברים. אבל ברור לכם ששמחתי, נכון?

לרגע הזה עדיין אין לי תאריך רשמי, אבל הם אמרו לי שזה יהיה או יוני או יולי, וכשיגיע התאריך אני אבקש דחייה עד ספטמבר (היי, שנה של שירות אלומי. לא מגיע לי מענק?)

עכשיו, כל החפירה הזאת הייתה בשביל להגיע לנקודה העיקרית של הפוסט: למה צבא ולא שרות לאומי?

ובכן, בשביל להקל עליכם את החפירה הבאה, ארשום את הסיבות בנקודות:

• המילה "חיילת": לכול החיילים/לשעבר שביניכם, בוא נודה בזה, זה עושה איזה משהו שקוראים לך חייל/ת. זה נותן תחושה שאתה שייך לאותם אנשים שכול חייך שמעת שמגנים על המדינה שלך ומדברים עליהם כמו גיבורים. לי קוראים "מזכירה" או בשל המראה הצעיר שלי, איפלו "ילדה". "היי, ילדה שכחת את זה." , "היי, את המזכירה פה נכון?"... הרבה יותר נעים לשמוע "סליחה, חיילת, שכחת את זה." או "חיילת, תוכלי לעזור לי?" . . . אישית, זה מחזק, זה כיף. לי לפחות.
• מדים: אוח, מלחמת העולם של השירות הלאומי - קרב המדים הגדול. מאז הקמת הארגון הממשלה מעולם לא אישרה מדים למשרתי שירות לאומי. נסיעות חינם - כן, הנחות - כן, מענקים - כן, מדים - אה-הא. מובן שאין שום סיב רשמית ממשלתית לגבי הסיבה מדוע לא נותנים לש"לים מדים. מישהו בממשלה בטח קבע על כך דיון, ושפוט אמרו "הם רוצים מדים? עזבו את זה. פשוט תעלו להם את המשכורות, וזוה. זה ישתיק אותם לכמה שנים). ונכון, חיילים לא פעם מתלוננים על כמה שהמדים מכוערים ואיך הם כבר מתים לחזור לאזרחי, אבל אם נגזר עליי לבלות שנה בארגון מסויים שמשמש כלאטרנטיבה לצבא, הייתי רוצה להרגיש שייכת, ולכאן נכנסים המדים. המדים מראים שכל מי שלובש אותם קשור אחד לשני ונמצא בארגון מכובד, ארגון שעוזר לאנשים. תכל'ס, הייתי מעדיפה ללבוש מדים ושיקראו לי ש"לניקית מאשר "מזכירה"!
• צורת פנייה: כן, נכון שהמקפדים צועקים, משפילים, לעיתים קוראים בשמות גנאי, אבל היי, בסוף היום הם מזכירים לכם שאתם חיילים בגוף החזק ביותר בארץ שאתם מגינים על כ-7 מיליון תושבים, שאתם הגיבורים, ו-וואלה, לדעת את כול זה ממש מעלים את כל הצעקות והפקודות. ובשירות לאומי? אני פשוט מזכירה. אני יכולה לענות לטלפון, לומר להם שאני בת-השירות, אבל הם עדיין יאמרו, במלוא טיפשותם המהודרת "אפשר לדבר עם המזכירה השנייה?" . . .מה זאת אומרת "המזכירה השנייה?", את מתכוונת שאני המזכירה הראשונה? "חתיכת מטומטמת, אני לא מזכירה! אמרתי לך בדיוק מי אני! אני - בת - שירות! תכניסי את זה לראש לך!" (מובן שמעולם לא אמרתי את זה, וחבל שכך). ואם חיילים קוטע שיחה, בטח יגידו לו "סליחה, אתה אולי חייל, אבל אני דיברתי", ואני? אני יכולה לנהל שיחה עם הורה של מטופל לא מרוצה, והוא יגיד לך "סליחה, את ררק המזכירה, וזאת הבת שלי לא שלך, אז את לא מבינה כלום".... לא מבינה? וואלה? אה, סליחה, זאת את שקראת את התיק שלה מיליון פעמםי? זאת את שכותבת בשבילה את כול המכתבים? זאת את שקובעת לה כול הזמן התורים למרות שהיא לא מגיעה, נכון?! (שוב, לא אמרתי את זה אף-פעם אבל אם כן, אז זה מה שהייתי אומרת :) )
• סדר יום: אני יודעת שבצבא הדבר היחיד הקבוע זאת הטירונות וכל הישרות ה"סדיר" הוא הכול חוץ מסדיר. אבל כול חייל יודע למה הוא מגיע, מה התפקיד שלו ומה מצפים ממנו. הוא יכול לשאוף להגיע לקצונה, להיות חייל מצטיין ומה לא. לעומת זאת, היכן שאני משרתת, שום דבר לא קבוע - בחיים לא יתנו לי להשלים משימה בלי לקטוע אותי ולשנות אותה מקצה לקצה, המנהלת שלי נותנת לי למיין יותר מ-400 ילדים תוך שעה עד למפגש של מחר, למרות שהיה לה את כל היום לומר לי את זה, אבל היי, כנראה הייתה לה פגישה עם ראש הממשלה. אני צריכה לשמוע צעקות, בכי, קללות ואיומים על החיים שלי רק בגלל שקיבלתי פטור? סליחה, עצור! זה ממש לא שווה את זה. קיבלתי פשוט מפני ש*זה לא עניין של אף אחד* ואחרים לא צריכים לדעת את זה, אבל מפה ועד לתת לי עבודות לא רק של מזכירה אלא גם שליחה לסופר, עוזרת להיכן את הארוחות השבעויות, צריכה לבטל מטופלים, לשמוע את הצעקות/קללות שלהם ואז עוד לשמוע מהמנהלת שלי למה קבעתי להם בתאריך לא נכון. את יודעת מה? העבודה שלי לא מספיק טובה בשבילך? תבצעי אותה בעצמך! הייתה לי עבודה לעשות לפני שנתת לי את העבודה הנוספת הזאת, ככה שמן הסתם היא לא תצא מאה אחוז כמו שצריך, מפני שכלל לא תכננתי לעשות אותה! אני כבר לא יודעת מה אני אמורה לעשות ומה אני לא אמורה לעשות. אני מגיעה לעבודה בידיעה שלא משנה מה חשבתי שאעשה - NO WAY שזה באמת מה שאעשה.

לסיכום: אני ממש מחכה ליום בו אתגייס וכמה שזה יהיה קשה, ויצעקו עליי, ויעליבו אותי, וירדו בי ואהיה לא יותר ממספר, עדיין, עדיין - אהיה חיילת בצבא ההגנה לישראל, ובשבילי, זה אומר הכול.

אז אם קראתם את כול החפירה שלי, שאפו. הפכתם למשכילים יותר (לא באמת, אבל היה נחמד אם כן). אם קראתם רק חלקים מסוימים, אל תתלוננו אם נפגעתם.

ולכול החיילים שביניכם, יאללה, נגמר החופש, לכו תתארגנו לבסיס ושירות מהנה ומהיר!

***הערה! אני לא מזלזלת בכלל בש"לים ובשירות הלאומי. להפך, אני מאמינה כי כל המשרתים בכל שירות שהוא תורמים לקהילה לא משנה באיזה אופן. אם יש כאלה שבחרו בשירות לאומי וטוב להם שם, אני ממש שמחה בשבילכם, כי אם כבר לשרת שנתיים, אז במשהו שתאהבו. הפוסט מדבר אך ורק על מקום העבודה שלי ועל היחס הניתן לי ולא מכליל בשום פנים ואופן את השירות-האלומי עצמו או את המשרתים בו***

"תן לשים ת'ראש על דיונה
תן למוזות קצת לרעום
תן לנוח על כל שעל
תן את הכבוד לצה"ל"

- הגשש החיוור -