אני זוכרת את האובססיה הקטלנית שהייתה לי.

הוא היה איתי, אמר לי שהוא אוהב אותי, כשלמעשה, הוא אמר את אותו הדבר גם לאקסית שלו וטען שאני "כלום", שאיתי זה "סתם משחק", שהיא היחידה אותה הוא אוהב.

נפרדתי ממנו כי הרגשתי שמשהו לא בסדר. הוא הסכים לפרידה בלי שום ויכוח, אפילו לא שמץ של התנגדות. זה כאב לי. כאב לי שצדקתי. שידעתי.

כאב לי עוד יותר, שלאחר-מכן התברר לי שהוא תכנן להפרד ממני יומיים אחרי שנפרדתי ממנו. אירוניה.

ידעתי שהפרידה הייתה חייבת להגיע, אבל התחרטתי עליה. כל-כך התחרטתי על מה שעשיתי.

הוא חזר אל האקסית, אותה לא הפסיק לאהוב גם אחרי שנה שנפרדו, ואני כאבתי בשקט, בתוכי.

שמרתי על קשר עם כמה מחבריו, ותיקחרתי אותם כמה פעמים ביום לגבי היכן הוא נמצא, עם מי, מה עושה בשבוע הקרוב, והכי חשוב - אם הוא מזכיר אותי.

התחלתי לפתח אובססיה.

ביררתי לאילו מיסבות הוא מגיע, וגם אני הגעתי. ביררתי באילו מקומות הוא בילה - והגעתי לשם "במקרה".

ניסיתי לנשק אותו בהתפעה, אבל הוא דחה אותי בצורה משפילה בפרהסיה. ניסיתי לדבר איתו, לומר לו עד כמה אני מתחרטת על הפרידה. ידעתי שהוא אוהב אותה מאוד, אבל רציתי שהוא יאהב אותי כמו שאני אהבתי אותו.

בכיתי מולו, בכיתי לעצמי, בכיתי.

התחברתי האקסית שלו, וכול פעם שראיתי אפילו סיכוי הכי קטן שהם יפרדו, ניצלתי אותו. כול הניסיונות עלו בתוהו, אבל המשכתי לנסות.

נהייתי חברה טובה של האקסית שלו (לפחות כך חשבתי) ובילינו הרבה יחד. לא הזכרנו אותו, אבל הוא תמיד היה שם, עוטף אותי כמו צל, כמו ערפל שמטשטש כל מציאות מעיניי.

אחרי חודשיים של אובססיביות קיצונית, הגיע השיא.

היא סיפרה לי דברים - ואני הפצתי אותם. הפצתי הכל. האמנתי לכל מילה, האמנתי שכל רגע הם הולכים להפרד.

האמנתי בזה גם ברגע בו הוא הציע לי להפגש ואמר שהוא הולך להפרד ממנה.

חיכיתי לו. וחבל שלא הרמתי את מבטי וראיתי מי מגיע.

שניהם יחד, הולכים יד ביד.

הוא לא דיבר, לא היבט בעיניי. ידעתי שוהא מתבייש ממה שהוא עשה, ידעתי שהוא פשוט היה רוצה שאעלם.

היא העליבה אותי, צחקה עליי, קיללה אותי, ופשוט אמרה "למה שלא תמותי כבר ותסתלקי לנו מהחיים? את לא רואה כמה טוב לא בלעדייך? את פשוט פתטית."

הקשבתי לה. ניסיתי לגמור עם הכל. עם כולם. ניסיתי להוציא את הכאב בכוח. רציתי לעשות הכול כדי לשכוח.

אבל הניסיון נכשל. וטוב שכך.

פגשתי אותו, את האביר שלי, זה שהציל אותי מהאפלה בה נתקעתי. זה שהפיח בי את האהבה מחדש. זה שלימים הפך להיות ארוסי.

האובססיה היא קרה ואכזרית, אך היא שינתה אותי. היא הפכה את חיי לטובים יותר ונהדרים יותר.

ושני אלה? היא בגדה בו שנית שלושה חודשים אחרי שהכול נגמר.

ואני? אני רק מחייכת ומביטה קדימה בראש מורם.

הבטתי על פתיתי השלג שנפלו להן ממרומים, דרך חלון חדר השינה.

הבטתי על אורות העיר הנמה, עטופה בשמיכת שלג רכה ולבנה.

הבטתי על המעטים שהלכו בחוץ, ממהרים אל עבר מקום מבטחים.

הבטתי על אורות המכוניות במרחק ועל הקרובים יותר.

מכונית שחורה נעצרה למרגלות הבניין. הבטתי בציפייה.

מעיל שחור, כובע שחור, נעליים חומות ומזוודה אפורה.

הוא הביט מעלה. ליבי החסיר פעימה.

עקבתי אחריו במבטי. ספרתי את השניות. שלושים שניות, לערך.

כן, זה הזמן שיקח לו עד שיתלה את מעילו.

שלושים שניות, דקה, דקה נוספת. צעדים במסדרון, אך הם המשיכו מעלה.

הבטתי מטה, המכונית השחורה כבר מזמן נעלמה.

לא יכולה לחכות. לבשתי את מעילי ויצאתי.

יצאתי החוצה, אל עבר ארץ השלג, והתבוננתי.

לא היה. לא הגיע.

עמדתי, עטופה במעיל, ונעלי-בית חמימות לרגליי.

לא נעתי, פחדתי לאבד. פשוט עמדתי וקיוויתי.

מכונית אדומה עצרה מולי, נפתחה לה הדלת. חיוך קרץ אליי.

נפלתי אל זרועותיו ודמעותיי הפכו לפתיתי שלג מתוקים.

עמדנו, מחובקים, עטופים בחום גופינו, בעוד יום חורף קר.

טפטפת.

השוקו טפטף על חולצתי, אל בתוכה, ואז התגלגל אל השטיח.

הדמעות טפטפו גם הן. הכתם התפשט.

טפטפת מילים, צעקות. טפטפת סערת רגשות.

ישבתי בפינה, מחכה שהגשם יפסק. שיגיע הרעם ויחריש הכל.

הכל נראה כים סוער שהטפטוף לא מפסיק למלאו.

ואני רק מטפטפת מי-מלוחים. אתה רק חובק ראשך בידייך, מתוסכל ממר גורלך.

מה קרה? לאן פנינו? מתי התחלפה לה הצומת בכביש מקביל שלא עתיד להיפגש?

הגשם טפטף על החלון, נקש ברכות על הזכוכית האיתנה.

קמת. לבשת את המעיל. נעלת נעליים. טריקת דלת.

ואני ממשיכה לטפטף, בודדה, על הספה, מקשיבה לקול הגשם ההרמוני.

ואתה?

נסחף בסערת הטפטופים.