אני לא יודעת למה אני סובלת את כול זה.

את הבוסית הכלבה שלי, שלא משנה מה אעשה, לא משנה כמה אתאמץ, לא אכול לספק אותה. היא תמיד תמצא סיבה לצעוק עליי.

את העבודה הזאת, שמחייבת אותי לשתוק, בעוד שבקו השני מקללים אותי, צועקים עליי ומזלזלים בי.

את המגורים עם ההורים שלי, שלא מקלים על המצב הנפשי שלי (שכרגע נמצא במצב רגיש מאוד, כי קורס הפסיכומטרי הזה גם דורש המון השקעה).

למה אני פשוט לא יכולה להתעורר בוקר אחד ולגלות שהכול בסדר, או שעומד להיות בסדר? למה אני פשוט לא יכולה להרגיש חופשייה לגמרי, בלי שום מחוייבות כלשהיא, אפילו רק לעשר דקות?

למה אני תמיד חייבת להיות לחוצה? לבכות? לכעוס? לתכנן שמונה שנים קדימה?

פשוט בא לי לאכול מגש שלם של פיצה וזהו.

                Freedom is not ANARCHY

          Freedon is the power to CHOOSE

לא תמיד החשבתי את עצמי לעצמאית. חיה בבית הוריי, חיה מהכסף שלהם, אוכלת אוכל שהם קונים בעזרת כסף שהורווח על-ידם, מבקשת מהם כסף לבגדים, יציאות, שטויות (שפעם נראו כדברים החשובים ביותר בעולם) ופשוט נושאת בגאווה את תואר ה"הבת הבכורה והמפונקת".

היום, היום זה כבר אחרת. היום אני כבר אישה - מרוויחה כסף בעצמי, פותרת את הבעיות שלי בעצמי, מלווה להורים שלי כסך כשהם מבקשים, מפנקת אותם בהפתעות וימי-כיף... פשוט עצמאית יותר.

אבל עדיין, עם כול זה, מעולם לא חשבתי שאצטרך לעזוב, ועוד בגיל 19. מעולם לא חשבתי שיהיה לי כל-כך קשה, עד שלא תהיה לי ברירה אלא ללכת.

מובן שאני מפחדת - מפחדת שיעבדו עליי, שישקרו לי, שינצלו אותי... מפחדת מהלא-נודע, מכל מה שלא סיפרו לי... מפחדת לעבור את אותם הדברים שעוברים אנשים בני 25+ אחרי שהם מקבלים תואר ויוצאים אל חיים חדשים וכל זה בגיל 19, מפחדת שאזדקק למשהו ולא אוכל לרכוש אותו, מפחדת שאף-אחד לא יתגעגע, לא יתקשר... מפחדת להיות לבד.

נכון, אני בחרתי בזה, אבל לא בגלל שרציתי, אלא בגלל שלשמחתי וגם לצערי - משפחה לא בוחרים.

לאלו מכם שתוהים: לא, אני לא בהריון. לא, לא עישנתי משהו לא חוקי ואני גם לא שותה אלכוהול. לא, אין לי שום קשר לעבריינות. לא, לא סחטתי כל גרוש מההורים שלי (כבר חצי שנה אני משתדלת לחיות רק מתוך הכסף שאני מרוויחה). לא, לא השמצתי אותם באיזו שהיא דרך.

מה כן עשיתי? התאהבתי במישהו עם קצת פחות מזל ממני.

אני יודעת שזאת הדרך היחידה ואני שלמה איתה, אבל תחת כל הדברים, אני תמיד מתפללת שיקרה נס והכל יהיה טוב ואוכל להישאר.

"ישנו דבר אחד שצריך להיות לאדם: נפש שמחה מלידה, או נפש שנוצרה שמחה מתוך עבודה, אהבה, אומנות וידע." - פרדריך ניטשה -

מעולם לא היה לי ביטחון עצמי גבוה. תמיד מצאתי איזה שהוא פגם בעצמי, פגם שראיתי בו כמחלה שעליי לרפא, כאתגר שעליי לעבור.

חשבתי שאני לא יפה מספיק, לא חכמה מספיק, רעה מדי, חברה לא תומכת מספיק, לא רזה מספיק... פשוט... מישהי שדבר אצלה אינו מספיק. הייתי עומדת מול המראה ומעוותת את פניי, כי תמיד הייתי רואה משהו שצריך לשנות, משהו שצריך להסיר, להיפטר, להשיל, לצבוע, להחליף, להכניס, להוציא... פשוט לעשות מהפך מפנים.

פעם שנאתי את אותם האנשים שאמרו "כל אחד הוא יפה בדרכו שלו", כי זה פשוט היה שקר: אם אני יפה בדרכי שלי ולידי עומדת בלונדינית שופעת, יפה בדרכה שלה, למי מאיתנו יפנו מושב באוטובוס קודם? למי שמרגישה יפה או למי שיודעת שהיא יפה?

והיום? היום אני מרגישה יפה כי האדם שהכי יקר לי בעולם אומר לי את זה גם כשאני קמה בבוקר ונראית כאילו עברתי סופה, גם אם אני בוכה, גם אם נרטבתי בגשם, גם אם מאחורי הולכת מישהי מהממת והוא מסתכל בעיניים שלי ולא על הרגליים שלה.

ואני רוצה להגיד לכול אלו שבעבר צחקו עליי, העליבו אותי, הקניטו אותי : קפצו לי. אתם הכי מכוערים שיש. תשאלו את האחד שאתם לא מצליחים להשיג. הוא יאמר לכם מי אתם באמת.