אני ישתף בסיפור קצר שעובר עליי בתקופה האחרונה.
אני אתחיל מזה שאני ובן אדם שאני אמורה לקרוא לו אבא לא מדברים תקופה ארוכה.
ניסיתי לסלוח ולא לנטור טינה שוב ושוב, אך ללא הצלחה.
ברגע זה קמתי באמצע ארוחת שישי כמו שקרה גם בראש השנה ובעוד כמה ימי שישי השנה.
הבן אדם הזה לא ראוי לכבוד! וראוי לטינה!
השבוע הוא גרם לי לריב על כל משפחתי ולשנאה מצידם כלפיי עד כדי כך שרצו להזמין לי משטרה כדי לסלק אותי מהבית.
למה הורים מביאים ילדים אם זה לשנוא אותם? צריך רישיון לגדל ילדים!
בזמן הריב הגדול והנוראי כמעט התחלנו להתגושש עד שעצרתי את עצמי בעזרת כוחות נפשיים עזים.
היה לי מין פלאש מעבר: נזכרתי בפעמים שהיינו הולכים מכות שהייתי בילדותי ולא רציתי לחזור לזה, כי זה לא הוביל לכלום.
ברגע זה הוא אמר את המשפט הבא: אם היא הייתה מרימה עליי יד הייתי שולח אותה למות שלה.
איזה אבא אומר דבר כזה?! ומצפה לכבוד! אתה רוצה להרוג אותי! אתה רוצח אפילו אם זה רק בדיבורים ואתה לא מודע למעשיך!
אני מתמודדת עם כל זה לבד מאז היותי ילדה, מילות גנאי, חוסר הערכה, חוסר אמונה והמון המון שנאה פשוט רצחו לי את הנשמה.
בא לי שמישהו יאהב אותי כבר, יאמין בי והכי הייתי רוצה שיחבקו אותי חיבוק חזק כמו של אמא שהביא את התינוק שלה מאהבה.
ברגע זה רציתי לשתף בקמצוץ מתוך המהומה הגדולה שנקראת משפחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גרב;
