on my own

יום עובר ועוד אחד, עוד יום

כבר נהפך לחודש. 

חייה לא חייה, מחייכת ספק שמחה

עצובה והיא נחנקת.

היא כמעט כאן, אבל אף פעם לא תיהיה,

וגם אם כן, היא תכף תעלם.

את מי היא רוצה, לפתע מהססת..

מכורה לכאב, אוהבת את הסבל.

וכל כך חנוק עכשיו, דמעות בגרון

לא יודעת איך לצאת.

דיי כבר דיי היא אומרת, בשתיקה רועמת,

אבל הנה שוב דממה, היא חרשת.

לא שומעים אותה, לא מקשיבה לעצמה.

וכמה עוד תלך היא אחרי הרגש.

תחיי כבר, תתני לחיות.