אז אני כבר מזמן לא מכירה את עצמי.
ההגיון אצלי נעלם בראש, הוא כבר לא מתפקד כמו שצריך.
המחשבות שרצות אצלי הן עליה, אין יותר מידי מה להתלבט
אבל באותם רגעים שאני חושבת עליה, אני רוצה להפסיק את זה.
לא בריא לי לחשוב עליה, היא סה"כ אחת שאני (יכולה להשיג?)
אני לא בטוחה שהיא הדבר הנכון לי עכשיו, במיוחד לפני התקופה החדשה שאני מתחילה מחר.
ביום שלישי ישבנו ביחד, והיא חכתה הביתה בשלב מסוים.
שאלתי אם אכפת לה שאני אבוא.
היא השאירה את הדלת פתוחה וחיכתה לי.
ישבנו וראינו סדרה ואח"כ סרט
שאלה אותי אם אני עייפה, הלכנו למיטה לשכב שם ולראות את הסרט.
הראש שלה היה מונח לי על החזה, הידיים חיבקו אותי ואני אותה.
הרגשה בטוחה בכל המסתורין שלה.
לרגע היא היתה בטוחה, אני הייתי בטוחה.
צחקתי על עצמי אח"כ
איך אני מסוגלת להיות איתה.
לחשוב עליה.
כואב לי שהיא רחוקה ממני.
אבל זה עדיף.
כואב לי שאני לא מדברת איתה
אבל זה עדיף
כואב לי שהיא כזאת מוזרה
אבל בגלל זה נדלקתי עליה בצורה שאני עכשיו דלוקה עליה.
בגלל זה אני נמשכת אליה.
המכתב מתחיל להיות עם פתיחה, היציאה קרובה מתמיד.
עכשיו נותר רק להגיד לאמא
"אני אוהבת בנות"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
