עם כל הקושי שנוצר ביציאה מהארון מול אמא, עם כל השיחות שהיא מקיימת איתי פתאום..מתחילה לקלל ולא מבינה מאיפה זה נפל עליה אני מרגישה יותר חזקה. חזקה מול אמא, חזקה מול עצמי, לא לוקחת שום צעד חזרה ולא אומרת שפיספסתי משו בחיים ולא עשיתי טעות.

לא, אני לא זונה שנהנת משני המינים.

אני לא אחת שמחפשת רק זונות שיעשו לי טובה.

אני בכלל לא רוצה קשר עכשיו, אני בצבא עכשיו.

כל הקללות והתוודאות שאמרת "את לסבית" גרמו לי לרצות יותר להמשיך בחיי הקהילה.

שאת אומרת שאני זבל שקופץ מצד לצד נותן לי יותר כוח להמשיך להאמין בעצמי.

ואז את חוזרת בעצמך ואומרת שאת אוהבת אותי, אבל קשה לך.

קשה לך עם העובדה שאת פרמטיבית, שאת לא מבינה דברים כאלה.

שבימים שלך תלו אנשים על יציאה מהארון.

אמא, עכשיו הזמנים שונים, קשה לך, ולי היה קשה במשך הרבה זמן להסביר את עצמי.

אני לא לקחתי את עצמי ושמתי את עצמי שם בכוונה.

זה לא הולך ככה. אתה פשוט בשלב מסווים בחיים מגלה, נותן לעצמך את הרצון להרגיש חופשי ולהכיר את עצמך.

והנה, אני מכירה את עצמי.

ומכירה במי שאני.

לא פוחדת להגיד, לא מסתתרת בפנייך.

מי ששואל יכול לדעת.

מול כל זה, עומדת את. ברמנית מקסימה קטנה (או שכבר לא.) שמצליחה לעשות משו שאני לא הייתי רוצה.

כבר הבנתי שאני לא בקטע של קשר.

כבר הבנתי שאני רוצה להיות חופשיה, זה מה שאני מחפשת עכשיו. ואני דוגלת בזה.

אני אוהבת את החופש שלי, את המקום הבודד שלי, שהאמתי לא מפריע לי במיוחד.

את הסתכלות על בנות אחרות, את הרצון לילה אחד של כיף או לילה אחד שאני לא נותנת חשבון לאף אחד.

את הכוח לקום בבוקר לצחוק על זה ולא לתת לזה חשיבות.

אני אוהבת את זה.

אבל את מה שאת עושה אני לא אוהבת.

פשוט ככה, לא אוהבת.

את גורמת למה שאני לא רוצה.

לכל פעם שאני רואה אותך, את שיכורה או לא.

ואז באה ומנשקת אותי, לא אכפת לך מהבוסית ששניה ממך מסתכלת.

לא אכפת לך מאף אחד.

אבל לי כן אכפת, שאני לא שמיכה/מגבת/מעיל שכל פעם צריך להיכנס לתוכה כשקר לך, שלא נעים לך באותו רגע.

טוב לי להתנשק איתך, טוב לי כל הנשיכות האלה, הנגיעות.

אבל נמאס בו זמנית.

אני אוהבת את התחושה החוזרת של הרצון שלך לגעת בי ולנשק אותי.

אבל בו זמנית זה מטריד אותי, כי זה לא מה שחיפשתי.

לא בגלל זה סיימתי את הקשרים האחרונים שלי.

לא בזה אני דוגלת וזה לא מה שאני מחפשת.

אני אבודה.