פעם בחודש מגיעה התקופה הכי רגישה בחודש. הכי כואבת, עצבנית, לא נורמלית ולא בשליטה אם אפשר להגיד.

הכול יהיה אסון, ואני אקח הכול בצורה מוגזמת.

בהתחלה שנשפכו לי מים על הפלאפון, לא כעסתי, כי החזקתי את עצמי ואמרתי שזה יסתדר בעזרת כסף.

אח"כ נשפך עלי תה רותח, אמרתי שזה יעבור עד החתונה.

לאט לאט הדברים גדלים והכול נהיה יותר נורא.

מה כבר ביקשתי, שלא תהרסו לי את הדברים, שלא תשפכו לי קפה ותה על הדברים שלי?

בקשה לא מוגזמת מידי. ואני מתחילה להתעצבן מכל החרא הזה.

הבית, המקום שאמור להרגיע רק מביא לי עצבים, לא נותן לי לנוח.

כשאני יוצאת, יותר נוח לי.

אני פחות עצבנית.

כל החדר הזה מזכיר לי את הקשר עם אמא.

מה שבזמן האחרון נותק.

ראיתי אותה בחודש האחרון פעמיים.

וזה גם כי אני בצבא, וגם כי אני החלטתי שהקשר שלנו לא יציב, ומה שלא יציב לא צריך להחזיק.

אפשר להגיד שויתרתי, אבל ויתרתי כי יצאתי מהארון.

ההרגשה של הכעס שלה שוררת בכל הבית.

בשיחות, בהבעת פנים.

לקחתי על עצמי את חשבון הפלאפון, ולאט לאט אני אעזוב גם את המקום פה.

לא מתאים לי לחיות פה.

איפה שלא מקבלים אותי ומשווים אותי לזונה.

לאחת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה.

כן, יכול להיות שזה יעבור לה, אבל בנתיים..לא מתאים לי להילחם.

כואב לי.