עוד שבוע עבר, שבוע שלם שהחלטתי שאני לא אסתום לעצמי יותר את המחשבות.
אני אדבר, ולא רק עם חברות.
עם הדפים, שהפכו להיות היומן האישי שלי הנייד.
עם אותה ילדה יפה שעושה לי פרפרים בבטן.
אני פוחדת לפתוח הכול מחדש, פוחדת ליפול למקום שאני לא אדע מה לעשות בו.
את מדהימה, ואת יודעת את זה שאני רוצה אותך, ואפילו שזה לא יכול להיות, את יודעת.
כמה שרשמתי, וחשבתי ורציתי במהלך השבוע.
הכול היה סובב סביב אותה אהבה קטנה שלי. סביב הרצון לאהוב ללא גבולות.
ואולי, בעצם להגיד לכולם "היי, אני אוהבת בנות. אל תפחדו ממני, אני לא שונה ממכן."
הלוואי שיצא לי כבר המשפט הזה.
שאני אגיד שאני אוהבת נשים, שזה עם מדהים.
ולא, לא אוהבת אותן, אלא מישהי אחת ספיציפית.
שלא יפחדו ממני, שלא יגעלו ממני כמו שהן נגעלות מדיבור על לסביות.
אני לא רוצה שיגעלו ממני. זה הפחד הכי גדול של יציאה מול אנשים.
אני רוצה להגיע לסדיר שלי, לא לפחד מאף אחד.
להיות גאה.
לאהוב.
ולא לפחד.