קטנה שלי, כמה שלא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך, אמרתי שכנראה הפעם נדפקתי באמת עד הסוף.

הרגשתי שוב מאוהבת, כמו אז, לפני שנה בדיוק, באקסית הראשונה.

הרגשתי שכל הראש שלי מתמלא במחשבות עלייך ובגעגוע למשו לא ידוע.

עד שהבנתי שזה לא יחזור לעצמו אף פעם.

אפילו אם אני אוהבת, אפילו אם אני רוצה אותך.

זה לא יעזור לי. לא יעזור לי כלום ואני צריכה להמשיך בחיים.

השבוע החלטתי שאני עושה את כל מה שפחדתי לעשות.

אבל לא את הכול עוד עשיתי, עוד לא קעקתי על עצמי את השאיפה לריקוד. 

עוד לא קעקעתי על עצמי את הקעקוע האחים.

עוד לא חוררתי נזם נוסף.

עוד לא עשיתי כמה דברים בשביל שאני ארגיש שלמה עם עצמי.

שאני יאהב את עצמי.

אבל מה שכן..

הכרתי מישהי חמודה.

עשיתי קעקוע.

עשיתי נזם.

יצאתי אין סוף פעמים עם כולם.

שתיתי במשך חמישה ימים ברציפות.

ישנתי כמו שצריך.

והבנתי שאני מתנהגת בדיוק כמו אמא שלי.

יום יבוא ואני יעיף את התכונה הזאת ממני.ואפחד לא ידע שזה היה קשור לאמא בכלל.

הבנתי עוד שבצבא איפה שאני נמצאת בחיים לא יקבלו את היותי אוהבת בנות. לסבית/ביסקסואלית.

אפעם לא חשבתי שככה זה יהיה, אבל מסתבר שכן, ככה זה.