אני מקווה להגיע לאותם רגעים ספורים שוב. להרגיש את אותה הרגשה נפלאה שכאילו הכול עצר ורק אנחנו בעולם.

כמו בשישי בערב או בעצם לפנות בוקר.

שנפגשנו ביחד עם כל החברים והתחלנו להחליף מבטים כמו זוג, ביישן ומובך.

שלאט לאט המבטים הפכו להיות מגעים, עדינים ועטרי כוחות שאני לא יודעת מאיפה הם הגיעו.

ממגע לנשיקה לעוד נגיעה.

עוד נשיקה ועוד אחת. רגע אחרי רגע עוד נשיקה ואנחנו במכונית בדרך להר הגבוה ההוא. זה שתמיד הסכלתי עליו אבל לא הגעתי.

השעה חמש לפנות בוקר, כמעט זריחה של יום שבת קיצי ושנינו על ההר, לבד.

הבגדים יורדים לאט לאט והחשק רק גובר ונותן לי כוחות להמשיך.

את כל התשוקה היה אפשר לשים בתוך קופסא ולא היה מספיק מקום לה.

את כל התשוקה בעולם היה אפשר למצוא באותם רגעים אלו אם לא מחשבים את החששות בין לבין.

את כל הטעם הטוב אפשר להשיג באותם רגעים עדינים ונעימים.

כשהבגדים כבר על השיחים שליד ואנחנו שנינו מסתכלים אחד על השני, לוחשים ומקווים שזה לא יסתיים, מגיע הסוף.

צריך להתלבש לקחת את הכול וללכת לישון.

תכף הקריאה בתורה וסעודה שניה של שבת.

מה עוד אפשר לבקש אחרי ערב כזה?

כן, עוד לילה אחד על גדות הכנרת.

עוד לילה מלא בתשוקה וברצון להרגיש את אותם הרגשות שוב

לקחנו לעצינו מקום בחוף, רק שנינו ביחד וכולם מסביב.

חשוך ושקט ושנינו שיכורים על שפת הכנרת. נשיקה אחר נשיקה, נגיעה ונפילה על האבנים.

החלטה פזיזה של כניסה למים.

היה קר, התחבקנו חזק ורצינו שלא יגמר.

מתחת למים.

הירח היה מלא, המים היו קפואים ושינו ביחד.

יושבים ומברים אחרי ומבינים שזה לא ילך לעולם, ואני סה"כ מהננת עם הראש ומסכימה.

זה רק המגע שהרבה זמן לא היה, היה חסר ועכשיו נשלם.

מפה הכול כרגיל ושנינו נשמיך לדבר כמו אז, ולאהוב כחברים תמיד.

באמת שהיה מדהים.

אבל פה אני מעדיפה לסיים את זה.

כן עוד יבוא הרגע

יבוא וימשך אותי לשם חזרה לתמיד.