עברתי המון בשנה הזאת, אני רוצה לסכם את השנה הזאת בשבילי.

כל השנה התלבטתי, לא הבנתי מי רוצה ומה רוצה.

מה אני רוצה בכלל.

היו לי חברים, חברות.

והבנות זוג האחרונות שלי היו מדהימות.

אחת אחרי השניה באמת שאני חייבת להן המון מהחיים שלי שהן לימדו אותי על החיים. על עצמי.

הבגידה שהייתה לי, הקשר עם הגבר שהיה לי.

סטוצים שגרמו לי להתרגש וכאלו שדחו אותי ורק רציתי ללכת משם כמה שיותר רחוק.

גרייס שגרמה לי להתרגש ממנה, ואחרי כמה פעמים איתה הבנתי שבעצם זה לא הדבר שאני מחפשת.

הבנתי איזה בת זוג אני רוצה, ובדגש על בת זוג.

הצבא הזה הכניס אותי לפרופרציה לגבי המערכת יחסים שאני רוצה.

היציאה מהארון מול אמא והסביבה, גמרה לי להבין שאין לי למה להתבייש בעצמי.(בצבא ידעו ברגע שאני אגיע לסדיר)

האקסית האחרונה הייתה עם שני סטוצים שלי.

שתי חברות שלי גם.

הכניסה לי פרופציה לגבי הקהילה הקטנה הזאת.

שהכול סובב אחד בתוך השני.

אפעם לא באמת הבנתי כמה הקהילה הזאת קטנה, ועכשיו...אני מבינה.

שאין לי מה להיפגע יותר מידי זמן.

אני יכולה להמשיך הלאה, החיים רוצים שאני אמשיך הלאה.

אני מספיק חזקה מול הכאבים האלה, אני מספיקה דורשת מעצמי בצבא.

אני עזרתי אומץ מטורף ויצאתי בהצהרה מול אמא. התמודדתי עם הצעקות שלה.

התמודדתי עם הבכי האין סופי שהיה במשך חודש וחצי.

עוד מעט חודשים מחוץ לארון, ומרגישה שעשיתי את הצעד הנכון מול אמא.

אני יכולה להתסכל לה בעיניים בלי להתבייש.

אני יכולה ללכת בגאווה. ולהגיד שהמערכות יחסים האחרונות שלי היו עם נשים.

שנהנתי עם נשים.

ועם כמה שהקהילה הזאת פוגעת וכואבת שהיא קטנה, אני אתמודד עם זה.

אני רוצה באמת לאחל לעצמי שהשנה אני אצליח לגרום למישהי לחייך בכל בוקר.

שאני אחייך בעצמי.

שהקושי שהיה לי השנה, יהיה אבל ברמה פחותה, שאני אדע להתמודד עם זה.

ובמיוחד, שהשנה בצבא תעבור לי בקלות.

שאני אדע להתמודד עם הכול ואני אצליח.

(כן, אני נורא מתמקדת בעצמי, אבל אין מה לעשות.בשלב מסויים בחיים אתה מבין כמה הסביבה שמסביבך היא המון אבל אתה בונה את האנשים שלידך. אני רוצה לתת לעצי הזדמנות להוכיח את עצמי השנה. עם כל הכאב שהיה לי בתקופה הזאת)

אין צורך עוד לדבר

יש צורך לחגוג את השנה החדשה הזאת בדרך הכי טוב.

כי יש פתגם שאומר "כמו שאתה מקבל את השנה, ככה היא תעבור לך:) "

שתהיה לכולנו שנה מדהימה 3>

פעם בחודש מגיעה התקופה הכי רגישה בחודש. הכי כואבת, עצבנית, לא נורמלית ולא בשליטה אם אפשר להגיד.

הכול יהיה אסון, ואני אקח הכול בצורה מוגזמת.

בהתחלה שנשפכו לי מים על הפלאפון, לא כעסתי, כי החזקתי את עצמי ואמרתי שזה יסתדר בעזרת כסף.

אח"כ נשפך עלי תה רותח, אמרתי שזה יעבור עד החתונה.

לאט לאט הדברים גדלים והכול נהיה יותר נורא.

מה כבר ביקשתי, שלא תהרסו לי את הדברים, שלא תשפכו לי קפה ותה על הדברים שלי?

בקשה לא מוגזמת מידי. ואני מתחילה להתעצבן מכל החרא הזה.

הבית, המקום שאמור להרגיע רק מביא לי עצבים, לא נותן לי לנוח.

כשאני יוצאת, יותר נוח לי.

אני פחות עצבנית.

כל החדר הזה מזכיר לי את הקשר עם אמא.

מה שבזמן האחרון נותק.

ראיתי אותה בחודש האחרון פעמיים.

וזה גם כי אני בצבא, וגם כי אני החלטתי שהקשר שלנו לא יציב, ומה שלא יציב לא צריך להחזיק.

אפשר להגיד שויתרתי, אבל ויתרתי כי יצאתי מהארון.

ההרגשה של הכעס שלה שוררת בכל הבית.

בשיחות, בהבעת פנים.

לקחתי על עצמי את חשבון הפלאפון, ולאט לאט אני אעזוב גם את המקום פה.

לא מתאים לי לחיות פה.

איפה שלא מקבלים אותי ומשווים אותי לזונה.

לאחת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה.

כן, יכול להיות שזה יעבור לה, אבל בנתיים..לא מתאים לי להילחם.

כואב לי.