שקט, השמש עולה.

הציפורים מציצות

ואני?

לבד

ואם?

ואם הייתי פה מישהי, לא הייתי רוצה לישון

לא היה לי אכפת להישאר איתה, עד הזריחה.

לחבק. ואז ללכת.

ומה אם התגעגעתי?

חיפשתי ולא מצאתי?

איפה טעיתי בחיפושים שלי

אני לא מכירה אותך.

אני רק יודעת שאת פיזית גרה לידי.

שאת מהבסיס שלי.

אבל,

הייתי רוצה שניפגש כמו קודם.

שהפעם תניחי את היד שלך במקום על המוט הילוכים עלי.

פחות משבוע עבר.

אבל ביררתי מי את.

ספורטאית מצטיינת.

ביישנית כזאת

מהממת 

כבר אין לי מחשבה אמיתית.

הכול בשיתוף עם הגוף.

האי שלמות הזאת.

וברגע שכולן מתעסקות עם הרזון התמידי, אני מרגישה נפוחה.

לא בטוחה.

לא מי שאני בדרך כלל.

הבטחון העצמי יורד.

הרצון להסתכל במראה שגם ככה אף פעם לא היה, עכשיו הוא גם לא יהיה.

לא מתאים לי המצב.

אני רוצה להתחיל לאכול יותר בריא.

יותר כושר ממה שאני עושה עכשיו.

שלוש פעמיים בשבוע זה מספיק.

אבל כנראה שלהיות רזה דורש יותר.

אני תוהה עם לאכול ארוחת בוקר עכשיו משביע או שסתם אני אחתוך לעצמי ירקותץ

אני תוהה עם אני ארוץ בערב במקום ללכת לישון לפני היציאה.

אני תוהה מתי כל זה יפסיק.

לא רוצה.

לא מתאים.

אני לא אוהבת את זה!