הפוסט הזה מתחיל מתגובה שרציתי לכתוב לפוסט של מומו.
ההסתגלות שלי ללהיות לבד מזכירה לי את התהליך שלי של חזרה בשאלה.
רגע אני אסביר- כמו רווקות רבות אחרות, גם אני שמעתי אלפי פעמים, והפנמתי, שכדי למצוא זוגיות ולבוא אליה ממקום נקי, אני צריכה להיות מסוגלת להיות בטוב גם לבד. האמת, אני מטילה ספק במעשיות של הטענה הזאת, גם אם לא באמיתותה. אבל בכל אופן אם אני כבר לבד אז שווה לי ללמוד לקחת מזה את הטוב. בכלל בלי קשר ללבד/ לא לבד, זה רעיון טוב למצוא את המקום שלי בעולם הזה.
אז שנים ארוכות שיקרתי לעצמי קצת בעניין הזה ובעצם דילגתי בקלילות מזוגיות לזוגיות. ועכשיו, אחרי כשנה וחצי של להסתדר לבד, באמת להסתדר, באמת לבד- להגדיר את עצמי לעצמי ולמלא את החיים שלי בדברים טובים, אני יכולה להגיד שבאמת בדקתי את הנושא ויש לי קצת תובנות.
כשהייתי בתיכון היה איזה שלב שהתחלתי להרגיש שהדתיות הזאת שלי (זה היה לי מאוד חשוב) מקשה עלי. מרחיקה אותי מעצמי ובעצם גם מאלוהים. והרגשתי, אם לחזור רגע לטרמינולוגיה הדתית, שאני לא מצליחה להגיע לעבודת ה' כמו שבאמת הייתי רוצה. לאט לאט צצה בי איזה הבחנה שאולי אני צריכה לאפשר לעצמי יותר חופש בתוך הדת- לא בהכרח לקבל את כל מה שמלמדים אותי כמות שהוא. אפילו "לסנן" מצוות- לשים לב יותר מה עושה לי טוב ומה לא. כנערה הייתי ממש מפותחת, רגשית ואינטלקטואלית, כך נדמה לי (מאז אני בנסיגה...), והבנתי שזו יכולה להיות דרך שתוביל אותי החוצה. הרגשתי שהרפיה כזאת יכולה לסחוף אותי לסתם חיפוף מצוות,
ושחיפוף מצוות בסופו של דבר יערער את האמונה שלי. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. האמונה שלי היתה כזו שאומרת בעצם שאם אי אפשר להוכיח או להפריך את קיומו של אלוהים כזה דתי אז אמונה זו בחירה (אני עדיין מאמינה בדיוק באותו הדבר, רק הבחירה שלי השתנתה). אז נתתי לרעיון הזה לנוח איזה זמן. אבל לא יכולתי להמשיך- היתה לי איזה סתירה פנימית, משהו בדתיות שקרא תגר על זכות הקיום הרגשית שלי. ובסוף אמרתי לעצמי שאם אני כבר לא אאמין, אז אני לא אאמין, וזו תהיה האמת שלי, וזה יהיה בסדר. וככה בחרתי. ובאמת איבדתי את האמונה שלי. זה ויתור גדול מבחינתי, אבל ככה זה בינתיים. נדמה לי שאם הייתי חשופה לסוג הדתיות שאני חשופה אליה היום בירושלים, שיש כל כך הרבה סוגים של דתיים ויש הרבה יותר אפשרויות, לא הייתי נאלצת לעשות את הבחירה הזאת.
הערת ביניים: בימים אלה אני יותר ויותר מרשה לעצמי להגיד ברוך השם, גם בלי להאמין, מתוך איזה כוונה של תודה לעולם על ההזדמנויות שאני מקבלת בחיים ועל המפגשים שאני זוכה להם. הרבה אני אומרת את זה כשמשהו מרגיז אותי נורא, או שאני לא מצליחה להבין. ברוך השם הוא צירוף מילים חביב עלי ואני מרשה לעצמי אותו גם בלי להאמין.
בתהליך הזה של פרידה מהתלות בזוגיות, ברעיון הזוגיות, אני הרבה פחות חדה בהבנה שלי. אני מבינה רק תוך כדי ולא מראש. ואחרי כל ההסתגלות הזו, בזמן האחרון, התחלתי לחשוב שאני עלולה להצליח כל כך עד שבאמת לא יהיה מקום לזוגיות בחיים שלי. זו לא סתם מחשבה, באמת טוב לי ואני מתפתחת כל כך, ויש לי יותר ויותר מה להפסיד מכניסה למערכת זוגית. התהליך של בנייה של עצמי פנימה משתקף גם בזה שלא קורה שום דבר בחיים שלי בתחום הזוגיות כבר די הרבה זמן, מצב שפשוט לא הכרתי קודם. לא רק שלא קורה, גם אין שום קריצות בכיוון. פעם היו מתחילים איתי אנשים כל הזמן. היום לא. בכלל לא. גם לא היה אף אחד שמצא חן בעיני כבר הרבה, הרבה זמן. למרות שנראה לי שזה בא ממקום טוב, שאני כבר לא משדרת את אותה זמינות מוחלטת לכל מי שרק מוכן להתעניין בי, זה קצת מטריד אותי לפעמים. אבל מתחיל להבליח בי איזה רגש שאומר שאם יהיה לי כל כך טוב לבד שלא יהיה שם מקום לעוד מישהו, אז זה גם בסדר, כי בתוך המחשבה המטרידה בעצם מובלע הרעיון שיהיה לי ממש טוב.
זה לא שאני לגמרי מאמינה לכל מה שאמרתי כאן, זה רק מחשבות שבאות.
ברוך השם.
ומצד שני, בזמן האחרון אני ממש בטוב וגם אנשים יותר מוצאים חן בעיני.
עוד לא מצאתי מישהו שממש מוצא חן בעיני, אבל אני רואה איך אני מסתכלת על אנשים באור יותר חיובי. באופן פתוח כזה, לא דווקא על אנשים מהסוג שהייתי מצפה שאני אצא איתם. פשוט כל מיני אנשים, בלי השיפוטים הרגילים. אז אולי זה כן נכון מה שאומרים...
רונה קינן שרה שיר יפה.
*יכול להיות שלא הצלחתי עם העניין של הסרטון? אם לא, עזרה תתקבל בברכה.
הסתדרתי לבד. כמו שאמרתי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
