חדר קטן, ספריה, שולחן כיסא... הכל עשוי עץ מלא צבוע חום כהה, קצת מיושן.

ביד אחת העט, זאת שאיתה כתבתי את רוב הקשקושים שממלאים את המגרות

כבר שנים, השניה אוחזת בכוס יין אדום. אוסף שירי לאונרד כהן מתנגן לו ברקע...

Everybody knows that the dice are loaded

Everybody rolls with their fingers crossed

Everybody knows that the war is over

Everybody knows the good guys lost

Everybody knows the fight was fixed

The poor stay poor, the rich get rich

That's how it goes, everybody knows…

"חוקרים מצאו וגילו שמכירות העטים בשנה האחרונה ירדו משמעותית ועד סוף

העשור יתכן ומעמדם יהיה כשל מכונות הכתיבה הקלאסיות מהמאה הקודמת"

Everybody knows that the boat is leaking

Everybody knows that the captain lied

Everybody got this broken feeling

Like their father or their dog just died

Everybody talking to their pockets

Everybody wants a box of chocolates

And a long stem rose everybody knows

מי חוקר דברים כאלה? מצד שני... אולי זה נכון, עיתונאים כבר לא משתמשים בעטים,

הכל מוקלט שום דבר לא נכתב, אפילו כשהם מגיעים לשולחן העבודה הכל נרשם

ישירות למחשב. סופרים, משוררים, תמלילנים, כותבי נאומים, היסטוריונים...

הכל נכנס ישר לתוך מערבל האותיות המשוכלל והחדיש הזה, "מאבד ת'מילים" פעם

אהבת לקרוא לתוכנה הזאת, בתוך ההמולה אף אחד לא שם לב לעיוות.

Everybody knows that you love me baby

Everybody knows that you really do

Everybody knows that you've been faithful

Ah give or take a night or two

Everybody knows you've been discreet

But there were so many people you just had to meet

Without your clothes, and everybody knows

Everybody knows, everybody knows

That's how it goes,

Everybody knows…

ואיך שזה נגמר בסוף כולם יודעים.

וירטואליה:

אטארי, קומודור 64, אפל2E , XT, 2/3/4/5-86 AT...

כידוע לדרקונים יש איזה שהוא קשר משפחתי לדינוזאורים, הרשימה הנ"ל

היא רק חלק מהצעצועים שהיו ברשותי בשנים עברו. גם עם דור החלוצים,

המתיישבים הראשונים בסייבר ספייס חלקתי לא פעם בית ורוחב פס, בניגוד

לחלוצים שהקימו את המדינה, לא היו לבחורות שלנו קוקו וסרפן, למעשה לא

היו בחוריות בכלל. לאט לאט הן הגיחו ממקומות אפלים.

אכן ימים קשים וקודרים, אחוות הגברים לא החזיקה מעמד לרגע. מה שהראשונות

סבלו בצ'אטים אלו של היום יכולות רק לדמיין. דברים כאלה רואים רק בסרטים

כחולים מהסוג המגעיל ביותר. ואז נולד הצורך לפתח גישה... טקטיקה... חושי

הדרקון חודדו, השתלמויות וקורסים באיך לדבר עם בחורה מבלי ש"זרג ארוך 54"

יגנוב לך אותה באמצע.

Looked through the paper.
Makes you want to cry.
Nobody cares if the people
Live or die.
And the dealer wants you thinking
That it's either black or white.
Thank God it's not that simple
In my secret life...

החברות הסגורות, החיים הכפולים, הוירטואלים, הסודיים. אין צורך להרחיב

נכון? ואז התחילו הדייטים... הו הדייטים, משרדי שידוכים נסגרו כמו הארמונות

של סדאם ערב הפצצה האמריקאית. בהתחלה זה עוד היה תמים, נפגש נכיר

נראה... עכשיו כבר לא. אתרי שידוכים מלאים ב-"נא למלא את השאלון ולהגיש

בשלושה העתקים", אז מה עשינו בזה??

I bite my lip.

I buy what I'm told:

From the latest hit,

To the wisdom of old.

But I'm always alone.

And my heart is like ice.

And it's crowded and cold

In my secret life...

מן חדר שכזה, של סופרים מהמאה הקודמת. ריח טחב, אבק כבד,

ועוד כל מיני דברים שדווקא עושים לו טוב. מהחדרים האלה יוצאים

כל האמיתות על ההיסטוריה שאנחנו יצרנו לנו, המיתוסים הכי גדולים

נשברים בחדרים קטנים כאלה, בסודי סודות. היום מת כאן מיתוס, מחר אני.

I've heard there was a secret chord

That David played, and it pleased the Lord

But you don't really care for music, do you?

It goes like this

The fourth, the fifth

The minor fall, the major lift

The baffled king composing,

Hallelujah.

ככה נראה החדר שיש לי בראש, המקום שאליו אני בורח להרהר,

לחשוב, לברוח אליו. לפעמים צריך לקחת החלטות בחיים, דברים גדולים,

אז אני נעצר, עוצם עיניים, פותח את הדלת ומתיישב במקום הכי מבודד

בעולם, כאן לא ימצאו אותי, כאן נוצרות המחשבות הכי טהורות, מכאן

באים השירים, הדמעות.

Maybe there's a God above
And all I ever learned from love
was how to shoot at someone who outdrew you.
It's not a cry you can here at night,
It's not somebody who's seen the light
It's a cold and it's a broken Hallelujah.

עכשיו יצאתי משם, נעלתי את הדלת וכמו ילד קטן זרקתי את המפתח לים.

(שת'אמת נמצא פה לא רחוק, אפשר לריח את הגלים).

החלטתי להפסיק לכתוב לבינתיים. נסתובב, נגיב, אבל פוסטים חדשים -

לא בקרוב... אולי כן? לא יודע. עניין של שבועיים שלוש, אולי חודש חודשיים

אולי פחות אולי יותר. אולי לתמיד.

הללויה.