אני לא יכולה יותר,פשוט משתגעת.
בקושי מצליחה לכתוב עם כל הדמעות שמטשטשות את העיניים
עם כל הכאב הזה בגרון אחרי שכבר אין אוויר מרוב בכי
עם כל הכאב הזה שהלב דופק מהר מידי ופשוט באלך לתפוס אותו וללחות עליו.
למה דווקא אני?למה לכולם יכול להיות טוב ולהצליח,לפחות לפעמים.
ואני תמיד בירידה...עד שהייתה עלייה היא נעלמה ביחד איתך 3 / >
וזהו עכשיו באמת שזו רק אני,אין עוד אף אחד..היית התקווה היחידה שלי לעלייה.
באמת חשבתי שסופסוף יש סיכוי לטוב,שהאופטימיות שווה,שהחיים לא כאלה גרועים כמו שראיתי אותם עד אותו הרגע,
שהכל יכול להשתנות,שגם אם לא הכל מושלם יש לי סיבה לקום בבוקר ולחייך במקום לבכות ולהבין שהסיוטים שלי הם אמיתיים,שבאמת החיים הם מתנה.
פשוט ברחת.השארת אותי פה עם כל השקרים שלך לגבי האושר.
פתחת לי את העיניים,גרמת לי להבין שהעולם הזה הוא לא ורוד ולא יהיה,לא משנה באיזו אשליה או תקופה אני אחיה.
החיים הם השרדות ואצטרך לשרוד אותם לבד.מה שהכי עצוב שאצטרך לשרוד אותם בלעדייך :'(
שכנראה לא אוכל להתמודד עם זה אי פעם,ולא לבכות לפחות פעם ביום.
בסך הכל רוצה חיים רגילים.
לקום בבוקר למשפחה אוהבת,ללכת לבית הספר בהרגשה טובה עם חיוך על הפנים,
ללמוד,לפגוש את החברים,לדבר קצת,לחזור הביתה לנוח,לצאת בערב להפגש עם כמה חברים
להסתובב,לדבר,לצחוק,לבלות,להנות מהחיים.
לחזור הביתה ולישון,ולקום למחרת לאותו סדר יום בנאלי.
ומה אני קיבלתי.
לקום בבוקר למריבות,ללכת לבצ'פר בהרגשה חרא עם דמעות בעיניים,
לנסות להתרכז בלימודים ולשכוח מהכל(כאילו שזה אפשרי),לשבת לבד לראות את כל מבטי הזלזול והשנאה מכולם,
לרוץ לשער,לברוח מהאנשים שלא יראו אותי בוכה,להגיע הביתה להתחיל לסדר את הבית,
לצאת בערב,להדרדר מתוך תסכול,לשכוח סופסוף מהכל להנות מהרגע ואז לריב עם ההורים על חזרה הביתה
(עד שסופסוף שחכתי מהכל)
לחזור הביתה לשבת מול המסך לראות תמונות של כל האנשים שפעם קראתי להם חברים ושהיה לי טוב איתם
ואז להזכר איך נפגעתי מהם,להזכר בתקופות של תמימות,להתחיל לבכות,להכנס לבלוג-לרשום פוסט-ולמחוק מהפאדיחה,נסיונות כושלים לישון בשעה וחצי שנשארה לי..ואז להסתכל אל החלון ולראות שהגיע כבר הבוקר ושפספסתי עוד יום מהחיים חסר שינה,ולעבור את אותו סדר יום.
בקיצור תפסיקו כבר להיות כ"כ תמימים ותתחילו להבין "למה אני ככה".
ואולי אנשים מסויימים צודקים והבעיה היא אצלי...אולי...אבל אני לא מתכוונת להשתנות.