לפעמים הרוע משתלט,הקור עוטף את כל כולי והאדישות המזוייפת הופכת לחלק בלתי נפרד ממני וכעת נותר רק לשחק משחק אחד כדי להבדיל בין המפלצת שיצרתי לבין הבחורה הטובה שהכרתי.

לפעמים אני לא מזהה את עצמי,זה כאילו שבפנים חי אדם אבוד ומסכן שרק מבקש לצאת החוצה,אבל לא מסוגל כי הוא כבול לשרשאות ברזל ואין לו דרך לפלוט.

ובגלל שהוא נמצא בפנים ולא יוצא,כלפי חוץ יוצאת מפלצת איומה...ללא רחמים וללא לב,מפלצת שרוצחת בדם קר ואפילו נהנת מזה.

אולי התיאורים שלי יחסית מוגזים ,אבל אני רוצחת בפוטנציה.

מאז שהגעתי למקום הזה,אני מוצאת את עצמי משתמשת באלימות לא הפסקה,פשוט בכל פעם.

אני מרגישה חסרת אונים,אין לי ברירה אחרת...אני חייבת להרביץ לילדה הזאת ואני חייבת לעקם לה את היד,שתדע שאני החזקה והיא הקורבן,שתדע שאני לא נדרכת,אני ה-דורכת.

כמה שמחשבה הזאת לא תהיה מעוותת,היא כל כך נכונה.

במקום שאני נמצאת אין קופסאות עם צבעים,הכל או שחור או לבן. אין טוב מאד,פחות טוב,נחמד ורשע. יש רק טוב או רע.

או שאתה הטוב וכולם דורכים עליך,אתה הנדרך,אתה המחוץ או שאתה הרע ואתה השולט,אתה הדורך והמוחץ.

אמרו לי שזה אמור לעזור לי ,להכין אותי לחיים אמיתיים וזה כל כך נכון...ככה זה בחיים האמיתיים,אתה צריך לדעת לדאוג לעצמך.

לכל צד שאפנה אליו את הראש,אגואיזם שוכן שם ומשחק קלפים ביחד עם האדישות,מי יצא הפעם להכאיב לכולם.

לעיתים אני תוהה מה היה קורה לולא הייתה קיימת מוזיקה,בוודאי הייתי רוצחת בדם קר כבר המון אנשים...אבל המוזיקה קיימת והיא מאזנת אותי בין הבועה לעולם האמיתי.

היא משאירה אותי שפויה בעולם החולני הזה.

בכל פעם שאפתח חדשות ואראה רצח,התרסקות מכוניות,פיגועים,אדע שהעולם ממשיך להתקיים וגם מחר השמש תסנוור אותי,הרגליים יקפאו מקור ואני אתעורר לבוקר חדש בחיים...

אני קוראת ספר שנראה לי כמו מדריך לחיים נוחים בעולם הזה,הספר מספר על רוצח סידרתי ,אבל לא סתם רוצח,רוצח עם סיבות.

כל פעם הוא בוחר את הקורבן שלו לפי קריטריונים הדוקים,הוא רוצח אנשים רעים שהגורל השאיר פה להתעלל בנו.

הוא לא ירצח מישהו בלי לדעת בוודאות שהוא אשם.

ואני אומרת לעצמי,הייתי שמחה לרצוח כמה אנשים שלא מגיע להם לחיות,אנשים שתם זמן והגיעה השעה ללכת.

ואתם יכולים להגיד שאני מגזימה ולכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה,אבל אני רוצה הסבר,בשביל מה הזדמנות שנייה? עוד הזמדנות לאמלל אנשים? עוד הזדמנות לגרום למישהו אבל.

תהיו רציונלים,העולם הזה מלא מפלצות ובהמות,רק החזקים שורדים,אם לא יהיה מי שיגן על הצדק,אנחנו אבודים.

בגלל השיטה של הגורל לגרום לנו לאומללות ברגע שאנחנו טובים,החלטתי להסתגל לחברה ולהיות בהמה,אומנם אינטיליגנטית ומנומסת,אבל מפלצת.

ובמקום שאין איש,תהיה גם אתה בהמה,אחרת תמצא את עצמך במהרה עמוק בבור.

לחיים יש ספר כללים,אבל אף אחד לא באמת מקשיב לכללים האלה,האנשים המציאו לעצמם ספר חדש שבו כביכול כולם יודעים מה עושים ומה לא,מה אומרים ומה לא ולכן בן אדם שלא נוהג לפי הכללים,הופך לחסר טאקט,לטיפש,ללא מנומס וכו'.

אבל אני החלטתי להנוג לפי הכללים,אני לא חסרת טאקט ולא טיפשה ובהחלט מנומסת.

אני חושבת שלהיות מודל לחיקוי בעיני הסובבים אותך,זה כח חזק מאד שניתן לניצול כמעט בכל עת.

קבעתי לעצמי כללי בהמות מסויימים שמהם אני לא חורגת,אבל בכל זאת נשארת בהמה.

ויבוא רבים ויגידו "יש יוצאים דופן,יש יוצא מן הכלל" הרי הכלל היחיד שאין לו יוצא מן הכלל הוא הכלל שלכל כלל יש יוצא מן הכלל,אבל הרשו לי לגחכך חה חה,הכל בולשיט.

האנשים האלה מתחזים טהורים,עד שלא תכיר אותם לעומק,לא תסכים עם התאוריה שלי.

כולנו מפלצות,חלק פעילות וחלק פעילות פחות ויש את אלה שהן רדומות,אבל רק תתנו לנו הזדמנות להעיר את המפלצת משנת חורף וכולנו שווים.

זה נשמע קצת נורא ברגע שמנסחים את זה ככה,אבל זה נשמע נורא רק למי שמתכחש למציאות,מי שמעדיף לחיות בחלומות ורודים ואשליות אין סופיות.

גם אני יכולה לשים משקפיים ורודות ולהגיד שהעולם יפה,רק תחייך ויחיכו אליך,מי צריך לראות שיניים עקומות,תשאירו אותן לעצמכם.

אם אחייך בכח,הגוף שלי יעבור טראומה...אני קראתי מחקר מדעי שאומר שברגע שמכריחים את הגוף לחייך ללא סיבה,הוא מקבל את זה בתור אונס ולוקח את זה בתור טראומה.

אני חושבת שזה אסיים את סיפורי הקצר על חיי וגודאס שאבאס.