קואלה בחומוס

בעצם היו לנו שני ירחי דבש: זה שמייד אחרי החתונה, וזה שבאמת היה ירח דבש.

זה שמייד אחרי החתונה היה בעצם נסיעה שלי לקנברה, הבירה האוסטרלית, לצורך קורס בסטטיסטיקה.  רומנטי, לא?

אז כדי להוציא מתוק מעז, ראשית הזכרתי לעצמי שיש בקנברה כמה חבר'ה ישראלים מהשגרירות שפגשתי לפני כמה חודשים, ורציתי לפגוש שוב (הם הורים צעירים בערך בגילי ומהסוג הישראלי המשובח של ישראלים רגועים ואינטילגנטיים שכיף לדבר איתם).

שנית, גרג, שעבדתי איתו בקווינסלנד, גם הוא התארח בקנברה אצל הבן שלו, ושמחתי על ההזדמנות להיפגש איתו שוב.

שלישית, הבנדוד של האוזי, שלא מזמן התחתן (ולדעתי הרינו בנסיעה לחתונה שלו) גם גר בקנברה.  יחד איתו גרה אישתו, שהיא גברת מצויינת ממוצא אשורי.  אשורים, אם תהיתם, הם שעטנז מוזר של מזרח-תיכוניים עם נצרות.  אימפריה עתיקה בלי אדמה.  והכי מצחיק - הם מדברים ארמית.  אז גם אותה רציתי לפגוש.

בסוף פגשתי את כולם אבל רוב המפגשים לקו בשטחיות וחוסר עניין.  החלק הכי כיפי בירח דבש המזוייף הזה היה המחשבה על זה שהאוניברסיטה מממנת אותו.

זה לא מדוייק - גם היה לי כיף שהאוזי התלווה אלי, שהיה חם ונעים (מעל 35 מעלות! הללויה), שהקורס היה כיף, שהייתי בעצם בחופש ממקום העבודה המנחיס שלי, ושפגשתי מלא אנשים.

הכי נהניתי מזה שהאוזי היה עקרת בית.  מצא חן בעיני להיות האישה העובדת ושהוא עוסק במטלות דומסטיות כמו להצטייד לקראת בוא התינוקת.  חברי הישראלים כבר הבהירו לי שמדובר במעשה שלא ייעשה: אין להביא הביתה שום דבר שנועד לתינוק טרם נולד, למען לא תתלווה לחפצים גם עין הרע.  אשר לי, ברור לי שמרגע הלידה איכשהו יפלו על סף דלתינו שמונים אלף דברים אחרים לעשות ולא יהיה לנו זמן להצטייד בכלום, וכך נאלץ לחתל את תינוקינו במגבות ישנות ולהלין אותה בארגז של הכלבים - ולכן מוטב שנצטייד עכשיו.

אז זה היה הירח דבש המזוייף הראשון.  השני היה ירח דבש כהלכתו, בפורט סטיבנטס הצפוני לנו מהלך שלוש שעות וחצי באוטו.

האוזי עשה בחוכמה עת בחר את מקום חופשתנו זה, שכן אני, כישראלית שורשית, אינני מורגלת במים, ולכן כל אתר שיש בו מן הנוזל-הנוזל הזה הריהו קסום ומופלא בעיני.

האיזור משופע הוא במים, ומציע שפע של פעילויות הקשורות במים - אופנועי ים, גלישת מצנח, קיאקים, ועוד כהנה מרעין בישין.  לי, כאמור, כל זה לא אכפת, שכן מבחינתי לשבת ולבהות במים הריהי פעילות מרגשת דיה.  אבל לשמחתי האיזור הציע דברים אף מרתקים יותר נזה.

ראשית, האיזור ידוע באוכלוסית הקואלות החיות בו.  אמנם, את רוב הקואלות ניתן לראות בצידי הכבישים, דרוסות משהו, אך ניתן, כך מבטיחים מעודדי התיירות, לתצפת עליהן במשכנן הטבעי.  באותה נשימה מזכירים אנשי התיור שקואלות הן חיות ביישניות, חובבות שינה ביום ופועלות בחסות החשיכה, ולכן קשה עד מאד לאתר אותן.

לא זוג כמונו יאמר נואש.  ביררנו אצל מדריך הקיאקים, שבילה כאן את מיטב שנותיו, איפה רב הסיכוי לצפות באותה חיה צמרירית אפורה.  המדריך היפנה אותנו כמובן למפרץ המרוחק ביותר מאיתנו.

אכן, אתר לתפארת הקימו האוסטרלים, עם שפע שילטי הסברה והנחיות כיצד לנהוג במידה ונתקלים בקואלה.  בנוסף הם בנו מערכת מפותלת של שבילי עץ וגשרים, שהרי האדמה אדמת ביצות היא ורוויה מים.  וכך ניתן לצעוד ולחפש קואלות בצל עצי האקליפטוס ונינוחות לאורך חוף הים.

מה אגיד לכם - שלוש שעות הספיקו לי ללמוד לתעב את היצור הכיסני הזה בכל מאודי.  ראשית, היה חם.  ואני לא אחת שסולדת מטמפרטורות גבוהות.  אבל היה חם ולח, כמו באוגוסט תל אביב מהביל,  ובנוסף - שורץ יתושים ונמלים עוקצות.  שלוש שעות של תעיה בבוש ובלי סימן וזכר לקואלה, תוך מחשבה על הדברים הכיפיים שיכולנו לעשות בכל אתרי המים שסביבנו - לא התירו בנו הרבה חיבה לקואלות או מנהגיהן הנלוזים להסתתר מעין רואה, כאילו אין המוני תיירים נוהרים כדי לצפות בהן במיוחד.

אחרי שלוש שעות הכרנו בתבוסתינו ושבנו על עקבותינו אל הרכב.  ובעץ האקליפטוס שליד הרכב, מה רואות עיננו?

למותר לציין שסלחנו על הכל, ופרשנו שמיכת פיקניק בדיוק מתחת לעץ, כדי להטיב לצפות. 

הקואלה לא איכזבה, והפגינה את מיטב הרפרטואר הקואלי:  ישיבה במקום, פיהוק, התגרדות, ולסיכום: הוידאו הבא:

(אבקש לסלוח לי.  זה הידאו הראשון שצילמתי בחיי, במצלמת-טלפון-סלולרי חדשה, ולכן ככה הוא נראה.  בעיקר עמכם הסליחה על מה שקורה בחלק השני)

אחרי הקואלה, הרגשנו שלא מיצינו את חווית עולם החי האוסטרלי, ולכן פנינו אל האטרקציה המקומית - פינת ליטוף כרישים.

נשבעת.

אמנם בתמונה לא מוצג כריש, אלא "חתול ים" או "ריי" בשפת המקום, אבל העיקרון אותו עיקרון.  בעבור חופן דולרים ניתן להיכנס לחווה, להאכיל את הכרישים בשרימפסים טריים, לשחות איתם ולספר לחבר'ה. 

האוזי, כפי שניתן לראות בתמונה, קפץ על ההזדמנות להתחכך בבעלי הסחוס.  הוא נכנס לבריכה להאכיל את החיות, וננשך שלוש פעמים.  להגנת הכרישים ייאמר, שהם היו מאד רעבים, והרפו מיד כשהבינו שמדובר בחליפת צלילה ולא בשרימפס.

אז ככה - ריי הוא חיה רכה, ספוגית וחלקה.  כריש לעומת זאת מרגיש כמו נייר זכוכית.  שתדעו.

והכי הכי כיף:  חנות יד שניה שנכנסנו אליה כי חיפשתי בגדי הריון, והאוזי בנתיים בחר בגדי תינוקת.  הם כל כך חמודים....

וזהו, נגמר. עכשיו חזרה לשגרה.