קואלה בחומוס

לפני כמה חודשים קירצצתי כהגון לגנצו.

זה שקר גס.  אני מקרצצת לגנצו מזה שנים, ואם היא לא היתה יורדת מהאונליין מדי פעם כדי ללמוד או ללכת לשירותים, קרוב לוודא שהייתי ממשיכה.

אבל הסיפור הזה עוסק בפעם ההיא לפני כמה חודשים כשקירצצתי כהוגן לגנצו.

כמקובל, קירצוצי נסבו על הקטנה ויחסי איתה.  גנצו הקשיבה והקשיבה, פירשה וביארה, ולבסוף המליצה לי על הספר "כור ההיתוך המשפחתי" ואף הציגה בפני לינק לספר באמזון, כדי שלא יהיו לי תירוצים.  וכדי לצמצם את תירוצי עוד יותר, הספר עלה איזה ארבעים סנט, ככה שבמכה אחת אוכל להעשיר את ידיעותי בנושא דינמיקה משפחתית, גם לא אחבל במצבי הכלכלי הרעוע בלאו הכי, וגם אתרום לכלכלה העולמית המתרעעת אף היא.

הזמנתי את הספר, וגם אחד על הריון ולידה, כדי לא לצאת פרייארית.

הספר תיאר בפרוטרוט מנגנונים משפחתיים כל כך סבוכים ומפותלים, המתקיימים בכל בית עם יותר משתי נפשות, ואני מייד הבנתי שאין לי מושג במה דברים אמורים.  שזה גדול עלי.  מה זה גדול - מידה ג'מבו אקסטרא אקסטרא, ואני כולה מדיום רייר, במיוחד מאז ההריון הזה שהתפיח את גזרתי לכדי כפילה של ברבא-אבא.

חזרתי אל גנצו כולי זוועות, וזו אמרה לי - מה לך כי תבואי אצלי? קחי לך מטפל משפחתי מוסמך, קחי את בן זוגך האוזי ואת בתו המלעונה, ויאללה, ותעשי לי טובה תני לי כבר ללמוד ולגמור את התואר הזה בהצטיינות כהרגלי.

אז לקחתי.

המטפל, איש בא בימים שבע קונפליקטים משפחתיים בבתי משפט, קבע לנו פגישה לשבת בבוקר, ככה שלאף אחד לא יהיה תירוץ שהוא עסוק/לומד/מנגן במנדולינה.

האוזי הלך בצייתנות כצאן לטבח. אם את חושבת שזה מה שצריך, נלך. הודיע לי בשיוויון נפש.  (לאוזי היה נסיון לא טוב עם מטפלים, עם אישתו הראשונה).

הקטנה, בת ה 16, שכבר לא גרה איתנו, ומזה שבועות אוכלת מרורים במחיצתנו, הסכימה מיד.

הפגישה הראשונה איפשרה העלאה של הרבה דברים קשים, גם לנו וגם לה.  אנחנו דיברנו על כמה קשה לנו עם השקרים שלה, עם חוסר הכנות, והיא מצידה דיברה על הקושי להיות זו שלא בוטחים בה בכלל.   המטפל הסביר את המובן מאליו, שמאד קשה לבטוח במישהו אחרי שהאמון בו נבגד, ושאמון הוא משהו שנבנה לאורך זמן ולא במכה, ושגם אם זה באחריותך, עדיין קשה להיות מישהו שאין בו שום אמון.

הפתיע אותי לגלות שהיא מודעת להרבה דברים.  הפתיע אותי שהיא מודעת לצורך של אמא שלה להסית אותה נגדנו.  הפתיע אותי שהיא מודעת לבחירות המקצועיות שלה, שאולי מונחות מהבחירות של אמא שלה, ולא מרצונה החופשי.

היא הופתעה לשמוע שאנחנו חושבים שהיא שקרנית כפייתית.   את משקרת גם כשאין לך מה להרוויח מהשקר, הסברנו לה.  את האמת אנחנו מגלים ממילא, ואז מסתבר ששיקרת, והרבה פעמים - האמת היתה מובילה לאותה תוצאה מבחינתך.  זה כאילו שאת מעדיפה קודם כל לשקר, כי האמת תמיד תהיה אופציה מאוחר יותר.

היא מצידה הודתה שהיא משקרת מזה שנים, כדי לשרת את מטרותיה.  ושזה עבד.  והיא הודתה שבבית אמה, אסור לה להודות בכנות ברגשותיה או מחשבותיה, כי אם הם סותרים את אלו של אמה, זה מוביל למריבות קשות ובלתי נסבלות בשבילה.

היא גם הודתה בתחושה הקשה, שבאיזשהו מקום, היא ואחותה אחראיות לסבל אמה.  האוזי שאל אותן לפני הפרידה מה דעתן על פרידה, ושתיהן ענו שפרידה תהיה מבורכת.

קטנה, אמרתי לה, אבא שלך לא ביקש רשות.  הוא כבר החליט מה לעשות, והיה עושה את זה גם אילו עניתן: "עליך להישאר עם אמא בכל מחיר".  ההחלטה להיפרד נפלה עוד לפני שהוא בכלל פגש אותי.  היא נעשתה בלי דיון איתכן.

אתן נשאלתן כדי לדעת איפה אתן עומדות.  כדי לדעת איך להתמודד איתכן.

אבל לא שיקרנו, אמרה הקטנה.  התכוונו לזה.  הם היו צריכים להיפרד. זה היה בלתי נסבל.

בוודאי, אמרתי לה.  אבל לא ידעתן מה החלופה.  לא רציתן מה שהיה אז, כי זה היה קשה ולא נעים, אבל לא ידעתן במה זה יתחלף.

ואיך יכולתן לדעת?  בוודאי שלא יכולתן לדעת.  זה לא אומר שאתן חייבות להיות מרוצות ממה שיש עכשיו. וגם אם אתן מרוצות: זה לא אומר שלא יכולים להיות שם גם רגשות שליליים.

והיא הבטיחה לחשוב פעמיים לפני שהיא עונה על שאלות, ולא להיעלב אם היא מתבקשת לחשוב עליהן שוב.  ואנחנו הבטחנו לשאול אם משהו נראה לנו לא אמין, ולא לכעוס אם התשובה השניה שונה מזו הראשונה.

באותו ערב, הקטנה הלכה למסיבה אצל אחד מחבריה המזעזעים לכיתה.  היא הבטיחה לחזור בחמש, ואכן חזרה בחמש וביקשה לחזור למסיבה.  האוזי הסכים.  היא היתה אמורה לחזור בשמונה.  בתשע בערב, עת חשיכה, היא התקשרה לאוזי ואמרה שהיא אצל החבר וביקשה שיבוא לקחת אותה.

ההסבר שהיא סיפקה היה צולע למדי - היא ליוותה את החבר לתחנת הרכבת, כדי שלא ילך לבדו (נעים לשמוע כמה אבירי החבר שהיא בחרה לה וכמה יפה הוא שומר עליה).  הוא סירב לתת לה ללכת הביתה לבדה, והתעקש שתבוא אליו.  והיא התקשרה כשהגיעה אליו, כדי ליידע את אביה.  למה לא השתמשה בסלולרי שלה?  כי לא היתה לו קליטה.

ואני אומרת - אם היה מדובר בילדים בני חמש, שלא יודעים מתי השמש שוקעת - ניחא.  אבל ככה, בעיני מדובר בזילזול מוחלט למילה שלה, והוכחה ששיחתנו הייעוצית היתה בעלת משמעות עמוקה כשלולית חורף.

גם האוזי התעצבן, כעס ונבח, צעק על החבר בטלפון (יש בינהם מסורת ארוכה של חוסר חיבה) והודיע לקטנה שמעתה, אין לה רשות להתקשר איתו כשהיא אצלנו.

אני הרמתי ידיים, ואם לא חברה ישראלית אחרת (שאינה בבלוגיה) הייתי מעוצבנת על כל זה עד היום.  אבל החברה שלי הזכירה לי שטיפולים לוקחים זמן, שפגישות ראשונות מוקדשות להיכרות, שילדים בוחנים גבולות כל הזמן, ושמשפחות באופן כללי אוהבות לשמר את מנגנוניהן ולא מזדרזות לשנות אותן רק בגלל שמישהי הצטרפה ולא מתאים לה.

וכך, שבועיים אחר כך, הגענו לפגישה השניה.

המטפל האיר את עיניה של הקטנה, שבניית אמון היא תהליך ארוך ושיש לתת לו קדימות אם רוצים שיצליח.

ואז העלינו את עניין הכעסים וההתרגזויות.  ביקשנו מהקטנה שתעלה כעסים, ולו קטנים, בפנינו.  הקטנה טענה שאין טעם - שהיא מתגברת עליהם ועוברת הלאה בעצמה.

הזכרנו לה שהיא לא באמת עוברת הלאה, ושכעסים בדרך כלל, אם אינם מטופלים, מצטברים ומבעבעים ומזיקים לטווח האורך לקשר.

אבל אם זה לא עניין גדול, שאלה הקטנה, למה לעשות מזה עניין גדול?

כאן נזכרתי שבעולמה של הקטנה, כמו גם בעולמו של האוזי, היתה דמות שהיכולת להכיל כעסים  וביקורת היתה ממנה והלאה.  ולא רציתי שהמפגשים האלה יהפכו להיות הסימפוזיון המשפחתי לכתישת האקסית, כי שום דבר טוב עם הבת לא יוצא כשמעליבים לה את האמא.

האוזי נחלץ לעזרה והציע תובנה משלו.  גם לי זה היה מוזר, אמר לקטנה.  אבל עם הישראלית זה אחרת.  אתן לך דוגמה.  הלכנו ברגל מרחק כמה רחובות כדי לראות עגלה למכירה.  והיא הלכה נורא לאט - וזה שיגע אותי. למה היא הולכת כל כך לאט? אחרי כמה דקות של התעצבנות אמרתי לה- משגע אותי שאת הולכת כל כך לאט.  וחשבתי שנריב על זה, אבל לא. היא הסבירה שקשה לה ללכת מהר, בגלל ההריון, ודיברנו על זה, וזה עבר.  זה אחרת.  זה לא הופך לעניין גדול, זה דווקא מתנדף.

אני חושבת שייקח לי זמן, אמרה הקטנה. אני לא רגילה לזה.

אין ספק שייקח לך זמן, אמרנו לה.  וסתם שתדעי, לאבא שלך לקח שנתיים להעיז ולהעלות איתי דברים.  זה לא שאני מצפה שמהיום תשפכי את כל קרבייך.

כן, אני לא רגילה.  חזרה הקטנה.  אני רגילה לטאטא מתחת לשטיח.

אני יודעת, אמרתי לה.  וניסיתי, בחיי שניסיתי, בשנה וחצי האחרונות, לטאטא גם.  אני פשוט לא מסוגלת.  זה פשוט לא עובד.

יותר קל ללמוד לפתוח דברים מאשר לסגור דברים, פירש המטפל. 

וואלה, חשבתי לי.  לא חשבתי על זה ככה.

ולשבחה של הקטנה ייאמר, שהיא העלתה כעסים, ותלונות, וחוסר שביעות רצון.  מסתבר שהיא לא שמחה מאד כשקנינו בית, ושלא היה לה קל לוותר על החדר שלה ההוא, שהיה החדר שלה במשך שמונה שנים. 

מסתבר שהיא כעסה ונטרה לשנינו, על הצטרפותי למשפחה.  שבעיניה נראה היה שאבא שלה זורק הכל למעני, כאילו אני איזה משהו יקר ערך.

אבל הישראלית באמת יקרה לי, אמר האוזי.

הקטנה התבלבלה והתחילה לגמגם.  נאמנה למסורת ארוכת שנים של דינמיקת "הפרד ומשול", הקטנה הבהירה שאין לה כעס עלי, אלא על אבא שלה.  אני ואחותי נדחפנו הצידה, פתאום לא היינו חשובות לך יותר וכו' וכו'.

תשמעי, אמרתי לה, אין ספק שכשמצטרף מישהו למשפחה, נהיה צפוף וצריך לעשות לו מקום.  ואחותך כרגע לא בחדר, ואין טעם לדבר על החוויה שלה, אבל אנחנו יודעים שבמקרה שלה קרו הרבה דברים שאני לא רוצה להכנס אליהם, שגרמו לה להרגיש דחויה.  אבל את, דווקא את, לא עברת שום דבר שכזה.  את דווקא (בעיני) שולבת מאד ברצון בחיים של שנינו, קיבלת תשומת לב משנינו, וקיבלת מסרים מאד חיוביים משנינו.  אני לא חושבת שזה הוגן להאשים את אבא שלך בעניין הזה.

הקטנה חשבה לרגע, ואמרה - לפני שעברת, אבא ואני גרנו ביחד לבד ונהינו מאד קרובים. ווכשעברת, זה נגמר.

הוגן.

אבל כל הקטע הזה חשף לי קטע מדינמיקה משפחתית שלא הייתי ערה לעוצמתו מעולם - החוויה המושלכת.  מבחינת הקטנה, מותר לה לכעוס ולהיעלב גם אם מקור הכעס והעלבון הם בכלל לא היא, אלא אחותה, או אמא שלה.  ואת ההפרדה צריך לעשות בשבילה, כי כרגע זה לא קורה מעצמו.

אחרי הפגישה, האוזי אמר שהוא רוצה את הגדולה בפגישה הבאה.  שמחתי מאד, כי זה מראה לי שהוא רואה את התהליך בחיוב.  לדעתי הנושאים עם הגדולה הרבה יותר בעייתים ויש הרבה מאבקי כוח סמויים, שמעיבים על הקשר.

מצד שני, להוציא הכל לאור זו בדיוק הדרך הנכונה.  זה בטח עדיף על ההכחשה, הדחקה, טיאטוא מתחת לשטיח ושאר המנגנונים הבלתי ישירים האלה, שממש קשה לי לסבול.

יש לי הרבה מזל שהם כולם משתפים פעולה.   הקטנה גם חשפה שהיא תחת לחץ כבד מאד לא להגיע לפגישות האלו ולא לבקר את אבא שלה בכלל, ואמרה שהיא מתעקשת כן בגלל שהיא רוצה יחסים טובים איתנו.  ושהיא מאד שמחה על ההריון כי היא מזמן רצתה אחות קטנה, והיא מתה כבר לקחת אותה לשופינג.

ויש לי הרבה מזל שהאוזי מעיז וקופץ ראש למים רוויי האשמה האלו, כי אשמה היא מחלה משפחתית כרונית אצלו.  זה מאד מרענן להיות עם מישהו שלוקח ברצינות מה שנאי אומרת, ואף נוקט בצעדים מעשיים.

ממחר מצטרף למשחתנו סטודנט נוסף, הפעם מווייטנאם.  וכך נחיה לנו בצוותא: וולשי, ישראלית, סעודי ווייטנאמי - בבית אוסטרלי למהדרין.  כמה בדיחות אפשר לספר עלינו?