קואלה בחומוס

מה קרה בעבודה מאז שסיפרתי לאחרונה?

דמויות:

הכבאי - המנחה הראשי, בעל הפרוייקט, והאחראי על המלגה.  היה כבאי בעברו.  מקור הקושי העיקרי שלי בדוקטורט הזה.

הפסיכולוג - המנחה המשני החדש.  מנחה מנוסה, שקול, וחיובי.  מוערך מאד על ידי כל, גם על ידי הכבאי.

התומכת - מנחה משנית לשעבר, שנידרשתי לוותר עליה.

הפסקתי להילחם בכבאי.  הכרתי בזה שאם אני רוצה לגמור את הדוקטורט הזה, אני חייבת לעבוד איתו ולא נגדו.

ויתרתי על להינות.  הכרתי בזה שאם אני רוצה לגמור את הדוקטורט הזה, אני חייבת להתמקד במה שהוא כרוך.  לטוב ולרע.

התעקשתי על פגישות הנחייה משותפות.  הכרתי בזה שאין לי אין היכולת והכוח לגשר בין שני אנשים ביעילות.  הכרתי בזה שאין לי היכולת להתמודד עם הכבאי לבד.

הקפדתי לתעד ולשלוח את תוכן הפגישות.  הכרתי בזה שאם דברים ידרדרו, אני אצטרך תיעוד.  כך זו לא תהיה רק מילה שלי נגד שלהם, ומילה שלי ממילא לא תיחשב.

ומה יצא?

מצד אחד, כל השינויים האלה יצרו תחושה של עבודה מובנית יותר, של מסגרת, של שלבים ממוספרים.  כולנו הרגשנו יותר בנוח.  אני הבנתי יותר ברור מה רוצים ממני.  הכבאי נרגע כי הוא ראה שלבים ומספרים והתקדמות.

מצד שני, נוצרה תחושה יותר ברורה של יצרנות.  הכבאי נרגע כי הוא ראה תוצרת בפועל.  אני נרגעתי כי במקום הנחיית הכבאי, חסרת הנסיון, הנחיית הפסיכולוג היא רגועה, מובנית, הגיונית ונראית כזו שתסתיים בטוב.  בעיקר היא היתה כזו שיכולתי לעשות בה שימוש ולהתקדם.

בנוסף, נוצרה אווירה של שיתוף פעולה בין כולנו.  וזה, כך נוכחתי מזמן, הדבר הכי חשוב.  זה לא משנה אם אתה עושה את עבודתך נאמנה.  זה לא משנה אם אתה משיג את התוצאות הרצויות.  זה לא משנה אם אתה בכלל יודע מהחיים שלך.  מה שחשוב, זה שהבוס יגיד שאתה סבבה.

ואכן, זה לא שאני מתקדמת מהר יותר או טוב יותר מאשר קודם.  אבל הכבאי מבסוט, ולכן הוא מחפה עלי בכל הזדמנות שלמישהו יש טרוניה.

אז הנה, בסוף כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להיות ילדה טובה, והנה הכל הסתדר.

זה לא מדוייק, ולעולם לא נדע מה עדיף.  ייתכן שהכבאי גם הוא הגיע למסקנה שמוטב לו לצמצם את הקרבות איתי ולהתמקד בעיקר, וכל זה קורה רק בגלל שהיו הרבה קרבות מרים.  ייתכן שההחלטה להתעקש על נוכחות הפסיכולוג היתה כתוצאה מהבנה שהדוקטורט שלי גדול עליו.  מה זה משנה?

אז כרגע, אני שמחה שיש לי מטרות מוגדרות.  את העבודה עצמה אני עושה מהבית,  וממעטת להגיע לעבודה.  כך אני מצמצמת את השפעת הכבאי על חיי.  כך אני לחוצה פחות.  גם מחשבות על "מה יהיה אם וכש..." אני מגרשת בכל עוז.

מה יהיה אם?  כשיהיה, אתמודד.

מתרכזת במה שיש עכשיו.  מתרכזת במה שאפשר לעשות עכשיו.  מדחיקה את המחשבות על תגובות אפשריות, ההשלכות, כעסים וכו'.  עד כמה שמצליחה.

זה לא פשוט.  אבל זה מצליח.

ויתרתי על זה שיהיה נעים.  אני רק רוצה שזה ייגמר בשלום.  והאמת? מאז שויתרתי, ומאז שהתרחקתי, קצת יותר נעים.  פחות קשה.  הרבה יותר מעניין.

פעם מילת הקסם היתה "לזרום". עכשיו נדמה לי שהיא "לשחרר".

אז שיחררתי. שיחררתי מצד אחד, הורדתי ראש מצד שני.  גרג, שהיה המנחה שלי בקווינזלנד, נהג לומר:

כשדברים נעשים קשים,

כשיש בעיות מסביבך,

סגרי את הדלת,

הורידי ראש,

תתרכזי במחקר שלך.

בסופו של דבר, זה הדבר היחיד דרכו את נשפטת.

וזו אמירה שאני נושאת על לוח ליבי כמה שאני יכולה.