קואלה בחומוס

קצר מהר לפני:

תוך חמישים דולר וחצי שעה - הדשא מכוסח, גזום, נקי, ומלא ברק.  מכסחת דשא שלנו החזירה את נשמתה לבורא והפכה את חיינו לסמל העצלות.  למה בזבזנו את כל השעות האלה בכיסוח?  לפחות בימים אלו של משבר כלכלי אנחנו תורמים לכלכלת המדינה המקרטעת ומציידים שלושה נערים חסונים ומלאי יוזמה בסכומים שיאפשרו להם לזלול ג'אנק פוד משובח תוצרת חוץ.

את ליל הסדר המקומי מאכלסים כמה סוגים קבועים של משתתפים:

- אנשי מפתח בקהילה: אנשים כמוני וכמו האוזי, ועוד שתי משפחות, שתמיד יקציבו זמן, ישקיעו מאמץ, יושיטו יד ויכינו מראש כמה שיותר דברים כדי לעשות את ליל הסדר (או כל פעילות אחרת) משהו מהנה.

- משתתפים פעילים: חברי קהילה שיש להם פחות זמן ואולי פחות עניין מחברי המפתח, ולכן לא משקיעים הרבה מאחורי הקלעים, אבל במהלך האירועים תורמים ממרצם, קולם ונכונותם להפוך את לילה הסדר (או כל אירוע אחר) לנעים.

- כאלה שמגיעים לעיתים נדירות, וטוב שכך: אני לא יודעת אם אפשר לקרוא להם "חברי קהילה", אבל למרות שאף אחד לא קשור אליהם במיוחד, הם תמיד מוזמנים לכל אירוע ("כי לא נעים").  הם בדרך כלל מעצבנים אבל לפעמים הם מה שנקרא "בסך הכל בסדר", מה שהופך את העניין עצוב הרבה יותר, כי אז גם לא נעים לפגוע ברגשותיהם.  אנחנו חורקים שיניים ומודים על שלא פוגשים אותם לעיתים קרובות יותר.

- אורחים שעושים שמייח: סטודנטים זרים מארה"ב שמתפעלים שיש אפילו כאן בעיירה שכוחת האל שלנו יהודים, מרצים אורחים שמוקסמים מהמפגש של ים והר, בהאיים שעוד לא הבינו את גודל הזוועה, וכאלה שחשבו שערב עם יהודים זה רעיון נחמד.  עד שמגיע שלב האוכל כולם מבינים את גודל המשגה ונסוגים טקטית במילים:  "אני מצטער, לא ידעתי שזה יימשך כל כך הרבה זמן, ואני חייב להתחלף עם הבייביסיטר / להחליף בייביסיטר / להחליף לבייביסיטר".

- אורחים פוצים:  כאלה שהוזמנו וטעו לחשוב שטוב ליבה של המזמינה (לא אני! אחת מחברות המפתח) הוא עדות לכמה שהם רצויים במחוזותינו, ולכן מבלים את רוב זמנם ברביצה, חיוכים חמוצים, או שיחות ארוכות עם האוזי המייגעות אותו למוות, אבל לא מאפשרות לו לקום ולברוח "כי לא נעים".

אבל לסיכומו של ערב אומר, שהיה טעים, היה כיף, היה מעניין, היה מצחיק, והיה אופייני לנו.  שרנו את שירי הפסח משירון שהכנתי, קראנו את ההגדה בעברית ואנגלית לחילופין, הצגנו המחזה של "סיפור על דג וכריש" מאת גלעד שליט, ותקענו אוכל עד דלא ידע. 

מה גיליתי השנה?

שמטפטפים עשר טיפות בעשרת המכות כדי לגרוע מכוס היין שלנו, שהרי אנחנו לא כאלה חסרי לב, אלא גורעים משמחתנו בגלל אבלם של אוייבינו.

שיש הסבר מדעי להתרחשות עשר המכות - בגלל רעידת אדמה באי סנטוריני, יש מצב שכל מני תופעות כמו אצות אדומות במים וענני אבק הקבילו לעשר המכות.  מכת בכורות יכולה להיות קשורה לפליטת מתאן - גז כבד יותר מן האוויר שפגע בבכורים, שנהגו לישון על הרצפה הנמוכה והקרירה.  אשר ליהודים - הם כנראה היו עניים וישנו גבוה.

שתמיד אפשר להוסיף חידושים גם להגדה ששמעתי מליון פעם, אבל שזה אף פעם לא מעניין כשרעבים.

פרשס כתבה על הניילונים, ואני רוצה להגיד, שאולי אני כבר מנויילנת, ואולי בגלל זה נראה לי שהמנויילנת היחידה בקהילה שלנו היא קנדית.

כבר מזמן אני רוצה לספר את הסאגה המשפחתית שלי ושל האוזי, אבל אני לא רוצה להקציב לזה יותר מהאנרגיה שראויה, ולכן מתמהמהת.

אבל אולי כדאי פשוט לספר ולגמור עם זה?

בפוסט הבא.

חג שמח!