קואלה בחומוס

תסלחו לי על יום השואה.  יש לי אֵבל משלי היום.

יש משהו נעים בהריון. 

את לא לבד אף פעם.  מותר לך לזלול מה שבא.  כולם נזהרים איתך.

העניין הזה עם ההורמונים, שאת רגישה יותר, יש לו צד חיובי - כל הרגשות מועצמים.  כשאת שמחה, הכל נפלא.  כשאת עצובה, קל לבכות.  הרגשות חיים בתוכך לא פחות מהצאצאית. 

יחד עם הבטן, תופחים גם כאבים.  אחרי חצי יום מול מהחשב, חצי מהגוף שלי משותק, והתרופה היא ללכת ברגל.  הכלבים ברצועה ביחד אחת, האמ-פי-שלוש ביד השניה.  השירים מכל התקופות שלי, מכל הארצות שלי.  וההופעה החיה של שלמה ארצי, חום יולי אוגוסט, מקבלת את ההגברה הטבעית של הורמונים, ומעלה בי דמעות.

זה לא המילים.  אנחנו חברה כל כך פורנוגרפית, ביחס למי שהיינו כשהשירים נכתבו.  כבר קראנו על חלקי גופות ועל מכבש הטראומה שדרס את חיילינו.  סיפורי עינוי שבויים, נדודי שינה של משפחות - אש נגד סוללות בטמפו היא לא יריב הולם.

לא, זה לא המילים.  אין שם עלילה שוברת לב.  זה לא העניין.

זה הקהל.

ההמון האדיר הזה, כמה עשרות אלפים בקיסריה, קולות צעירים.  חלקם עוד לא נולדו כשהשיר נכתב.  חום יולי אוגוסט הוא בשבילם לחות, מזגן, חום הים.  אבל את הפזמון הם שרים איתו, צועקים איתו, מכירים כל מילה.

חוגגים איתו את השכול.

כאלו אנחנו. חוגגים את חגי השכול.

ועליהם אני בוכה.  צעירים כל כך, ושכול הוא בשבילם (בשבילם. אפשר לחשוב שאני שונה) עוד חג בלוח השנה.  אֵבל לאומי להמונים.

אולי זה הדבק שלנו, שמחזיק אותנו ביחד. שמרשה לנו לסבול בקהילה, בחברה, ולא לבד בחדרי חדרים.

ואולי כדאי שנלמד גם לשמוח ככה יפה, כמו שאנחנו מתאבלים.

בעשר בלילה הטלפון צלצל.  בטח אחד מהישראלים. אוסטרלים לא מתקשרים בשעה כזו אלא אם כן זו הקטנה של האוזי, והיא כבר פה.

"קואלה, אריאל מהחבר'ה שלכם, הוא מדריך צניחה?" על הקו חברה מהשגרירות.

"כן"

"אז זה הוא. שמעת מה קרה לו?"

אריאל בבית החולים, היא אמרה. במצב קריטי. כנראה לא ישרוד את הלילה.

בפסח לפני שנה אריאל צנח לחיים שלנו.  אחד החבר'ה בקהילה פגש מישהי שאמרה לו - איזה מבטא נחמד יש לך.  לשותף שלי גם יש מבטא כזה.

תני לו את המספר הזה, אמר לה הבחור.  תגידי לו שיבוא מחר לאוניברסיטה, לסדר פסח.

ואריאל הגיע.

הוא השתלב נהדר.  הוא הצחיק את הילדים, הוא שר את כל השירים, הואהתמקם בפסיפס של הקהילה שלנו לא במרכז, אבל בצבע וצורה כל כך בולטים, שאי אפשר לפספס.

הוא היה פוטנציאל טהור - מישהו שיש לו רעיונות לשיעורי עברית, מישהו שיש לו אנרגיות לפעליויות, מישהו שיש לו כריזמה לסחוף את הילדים הכמעט-מתבגרים.

אבל היה בו משהו תלוש. משהו שלא רוצה להיטמע, לא רוצה להכבל לרקמה האנושית שלנו, רכה ככל שתהיה.

בכל אירוע שאריאל השתתף בו, הוא הוסיף צבע, טעם, ניחוח משלו.  כמו תבלין אקזוטי, כזה ששמים מעט-מעט ממנו, אבל הוא עושה את כל התבשיל.  הוא אירגן את כל הילדים למשחקי חץ וקשת בל"ג בעומר, הוא שר איתם ביום העצמאות, צילם בוידאו, והאירוע האחרון שבו ראינו אותו היה החתונה שלנו.

הוא היה שפוף.  חלש. עצוב.  עצוב יותר מתמיד.  ליצן שהאיפור שלו נמרח, נסדק, והדגיש את קמטי העצב יותר מתמיד.

אתה בסדר?  לא, הכדורים הורסים אותי.  אריאל היה על משככי כאבים, אחרי ניתוח בברך.  אני שונא את זה, אני שבור לגמרי.  אתה צריך משהו? שאלתי אותו.  שנכין לך אוכל? כביסה? משהו?  עזבי עזבי, אמר אריאל, אני גר עם חמש בנות, הן עושות תחרות מי תטפל בי יותר טוב. 

משום מה, זה לא נשמע כמו משהו שמשמח אותו.

אוזי יהודי? הוא שאל אותי.  מה פתאום, אמרתי לו - מצחיק אחד.  איפה תמצא פה יהודי בעיר הזאת.  וזה לא מפריע לך? הוא שאל.  לא, עניתי.  מה זה חשוב.  וההורים שלך? לא יכלו לבוא לחתונה?  ההורים שלי אנשים מגעילים, הסברתי לו, והוא נחרד.  אל תדברי ככה, לא בחתונה שלך, באמת!  אבל הם באמת כאלה, אמרתי לו.  אני לא אומרת את זה בכעס.  הם אנשים קשים, לא נעימים, ולא נחמדים אלי.  אל תדברי ככה, חזר אריאל.  לא ביום החתונה שלך.

ולמי נותנים את המעטפה? הוא שאל.  אין פה תיבה או משהו.  אני צחקתי.  עזוב אותך, איזה חמוד אתה.  זו לא חתונה כזאת.  באת? יופי! הבאת לי את המתנה הכי שווה.   לאמא שלו? התעקש אריאל.  אמא של אוזי עד היום זוכרת "את הבחור הצעיר הנחמד שנתן לי מעטפה".