קואלה בחומוס

בסוף השבוע היה כאן יום האם.  הקניונים עשו בוחטה במכירות של פריטים קטנים וחסרי שימוש בגווני אדום וורוד, ואמהות העמידו פנים שהן יעשו שימוש הולם במלחי אמבט שאף פעם אין להן זמן למלא.

ואני?  אני עוד לא אמא, אבל קיבלתי מהקטנה את הכרטיס הבא:

(בעברית): אמה יום  תוב קועלה

(באנגלית): נ.ב אם כתבתי לא נכון, התכוונתי לכתוב יום אם שמח

(התוכן): תודה לך שאת שם בשבילי כשאני צריכה אותך,

אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדייך.

הקטנה.

קיבלתי גם חבילת שוקולדים (אני כל כך קלה לרצות) והתרגשתי עד דמעות.

הקטנה חזרה לגור איתנו לפני שבוע.  היה לה ריב גדול עם אמא שלה, ואמא שלה זרקה לה שאם היא כל כך אוהבת אותנו, שתלך לגור איתנו.  הקטנה אמרה שאוזי, אבא שלה, הציע, והיא שוקלת.   אמא שלה איבדה את הצפון, גירשה אותה מהבית והוסיפה נאצות וחרפות למינהן.

הקטנה חזרה קצת מוקדם מדי - הוייטנאמי היה אמור לעזוב תוך שבועיים, אז בנתיים היא ישנה בסלון.  והאמת - זה דווקא נחמד.  היא כל הזמן זמינה, אפשר לדבר איתה. היא לא נעולה בחדר שלה, ואפשר לראות במה היא עסוקה.

מאז הספקתי לכעוס עליה כבר שלוש פעמים.  בפעם הראשונה היא איחרה לחזור הביתה, וכעסתי על שהיא הודיעה שהיא מאחרת.  בפעם השניה, היא פיספסה את האוטובוס חזרה הביתה, והפעם אמרתי באיחור אבל במפורש: אנחנו מבקשים ממך להגיד כשמשהו לא מוצא חן בעינייך, ולכן הולם שנעשה את אותו הדבר.  אני מאד כועסת על האיחור שלך אתמול.

הילדה החווירה.  כנראה שה"מאד כועסת" שלי הוא לא בדיוק ה"מאד כועסת" שהיא רגילה אליו.

בפעם השלישית לא אמרתי שאני כועסת במפורש, אבל היא הבינה בעצמה לדעתי.

חוץ מזה הספקנו גם לעשות שיחה משפחתית על נושאים שרבנו עליהם בעבר, כדי להחליט מה לעשות איתם.  אני לא יכולה להגיד שהכל נראה חד וחלק, אבל לפחות אנחנו מדברים.  והיא העלתה דברים שהציקו לה, שלא היה לי מושג שהם מציקים לה.  למשל, שאנחנו מזמינים אורחים ולא מודיעים לה. 

אני לא אמא שלה, זה נכון.  אבל עכשיו יש לי הרשות להיות אמא חורגת בכל כובד משקלי.  זה ההבדל בין עכשיו לקודם.

חשבתי על זה, אמר אוזי.  היא חזרה בשבילך.  היא רוצה להיות איתך.

זה קישקוש גמור, אמרתי לו.  היא רוצה להיות איתך גם.  היא רוצה להיות איתנו, עם המשפחה שלנו.

אבל את שינית הכל, אמר אוזי, וזה מה שהיא רוצה.

בשביל זה הבאת אותי לכאן, חמוד.  בשביל זה בחרת אותי.  אתה רצית שינוי.  אם היית רוצה שהכל יישאר כמות שהוא, היית נשאר עם האקסית, ונכנס לסטטיסטיקה של "הם אף פעם לא עוזבים את הבית".

ולמעוניינים, ככה נראה הבית שנעזב:

הקטנה, לכבוד יום האם, קנתה לאמא שלה מתנה. 

אחותה החרימה את המתנה, שמה עליה את שמה ושם החבר, ואמרה לה - תקני מתנה משל עצמך.  את חייבת לנו.

(אוזי טוען שהיא כנראה באמת חייבת להם כסף וטובות אחרות.  ואני אומרת שאולי זה נכון, אבל יש צורה לעשות דברים)

בכוחות עליונים הקטנה הצליחה לנסח לה כרטיס ברכה כנה ואמיתי, ואף אוהב.  שעה לפני שהיא הולכת, היא נזכרה בבהלה שהיא לא קנתה שום דבר לסבתא שלה (שגרה באותו הבית). 

אמרתי לה להכין לה כרטיס.  כרטיס זה הכי חשוב ממילא.

אבל מה אני אכתוב לה? שאלה הקטנה.

את תמיד אומרת שסבתא מקשיבה לך, שהיא תומכת בך ושהיא לצידך.  תכתבי לה את זה.

הקטנה היססה.  אני לא יכולה לכתוב לה את זה.  אמא תכעס שלא כתבתי לה את אותו הדבר.

אחר כך אוזי סיפר לי שהיא באה לבקש את עצתו בנושא.  ולמה את עצתו ולא עצתי?  מפני שהיא לא רצתה לחזור על אותם דברים שאמרה לי בכרטיס לסבתא.

(מה איכפת לי אם היא מרגישה את אותו הדבר כלפי וכלפי סבתא שלה? כמה שיותר אנשים עושים לה טוב בחיים, ככה יותר טוב גם לי!  ריבון עולם, איזו קטנוניות!)

הגדולה הגיעה לאסוף אותה כדי לקנות מצרכים.  שתיהן היו אמורות לבשל ארוחת ערב לכבוד יום האם.

במשך כל שהותן באותו הערב, מספרת הקטנה, סבא שלהן ישב אל מול הטלוויזיה וסירב להצטרף לארוחה.

אמא שלהן היתה על הטלפון רוב הזמן, עם כל העולם.  אמא, למה את לא מצטרפת אלינו לארוחה?  באמת, קטנה! אני צריכה עצה להתמודד עם המצב הזה!

"המצב הזה" פירושו המצב בו בתה הקטנה והאהובה מעדיפה לנטוש אותה לטובת אביה הרשע והבוגדני, ואישתו המנוולת.

אחרי הארוחה, הקטנה נשאלה למה.  פשוט למה.  למה את עושה לי את זה?

כי לא טוב לי כאן, ענתה הקטנה.  אולי אנחנו צריכות מנוחה אחת מהשניה.  דברים התחילו להידרדר אז במשפט, ומאז המצב נהיה קשה יותר ויותר. 

המשפט? המשפט?!? באמת קטנה!  זה היה זמן מאד קשה בשבילי!  את צריכה להיות יותר אמפתית כלפי!  פעם היית כל כך טובה בזה!

(זמן מאד קשה בשבילך? ריבון עולמים, אישה!  מה עם הקושי של הקטנה?)

ובכל הזמן הזה, הסבתא מנסה לרצות את כולם ולהיות נחמדה ולהעמיד פנים שהכל בסדר וכולם במצב רוח טוב.

הקטנה חזרה אלינו ונראתה סחוטה.  איך היה?  אני לא רוצה לדבר על זה.

בדרך כלל כשהקטנה עוברת משהו רע ולא רוצה לדבר, היא מכחישה שמשהו רע קורה.  כלום, סתם, אני עייפה, יש לי כאב בטן, אני בלחץ מהלימודים, נקרע לי הטישיו, יש לי בחילה, עקץ אותי יתוש, ראיתי אופוסום, ועוד כהנה ניפנופים.

ולשם שינוי היא אומרת שהיא לא רוצה לדבר - מסר כנה שאני מעריכה ורוצה לכבד.  מה גם שאני כבר יודעת שהקטנה כן מדברת איתי, אחרי יום או יומיים של עיכול.

אז ניסיתי עוד פעם-פעמיים לשאול, בעדינות רבה, אבל משנדחיתי, אספתי אותה אלי, חיבקתי אותה וליטפתי לה את השיער.  ילדה מסכנה.  כמה זה קשה להיות תקועה באמצע, ילדה רגישה ונוחה לרצות, בין שני בתים, ולהרגיש שאת כל הזמן עושה משהו לא בסדר.

למחרת היא אמרה תודה.

תודה שחיבקת אותי והחזקת אותי.  זה היה מאד נעים.

למחרת עשינו את השיחה.  השיחה על כל הנושאים שבהם צריך להבהיר ציפיות, לקבוע גבולות, לתאם עמדות.  אין לי אשליה משעכשיו הכל ילך חלק - אבל לפחות יש לנו תהליך שבו דברים נידונים ויוצאים לאור.

אני שמחה לראות שהקטנה מעיזה ואומרת כשדברים לא מוצאים חן בעיניה.

אני שמחה שהיא מודה בחלק מהשקרים.

אני לא שמחה שעדיין יש שקרים.

אבל היי, סידני לא נבנתה ביום אחד.  ואצלנו יש ילדה עם המון רצון טוב, עם המון כוונה, ועם פוטנציאל להיות אישה לתפארת.  ויש אותי, עם המון רצון טוב, עם קצת ידע והשכלה בתחום, עם מרחב ומקום גם לשגיאות ולכאב.  ויש גם את אוזי, עם הרבה אהבה לכולם, הרבה טוב לב, ועם יכולת לשמור על ראיה חיובית ואופטימית.  ואוזי גם יודע לצאת מהמקום המנתח והכבד שלי, ולהיכנס לעולם שבו עושים כיף.

אז יש לנו תקווה.