קואלה בחומוס

קווינסלנד היא לי הארץ המובטחת. 

למי שמכיר את חיי הוקדמים, חייתי שם עם האקס שנתיים נהדרות, הטובות בחיי, בארץ חמה מכל הבחינות.  יום של שלושים ושתיים מעלות היה יום קריר.  האנשים היו לבביים ואהבים.  המחיה היתה זולה.  כולם היו חביבים ורגועים.  הו קווינסלנד!  מה בצע לי בארץ הסנובית הזו, ששמה "ויילס הדרום מזרחית החדשה"? כאילו שהישנה לא היתה גרועה מספיק!  וגם מזג האוויר אותו הדבר!

ולכן, כשאוזי שאל - "יש לי הדרכה בקוונסלנד ואני נוסע ליומיים, רוצה לבוא גם?"  מיד קפצתי על המציאה ורכשתי כרטיס טיסה במיטב נקודות הנוסע המתמיד למען יתחמם ליבי (ואיברים אחרים) בשמש הקווינסלנדית.

אלא מאי, אנחנו עכשיו זוג עם ילד ולכן הקטנה הוזמנה גם.  חשבנו שהיא תסרב, אבל לא צלחה תחבולה זו בידינו וכך נתקענו עם ילדה בת 16 איתנו באותו חדר ולכן הלך הסקס.

(לא שסקס בחודש שמיני זה כזו מציאה.)

וגרוע מזה, חברת התעופה אמנם הסכימה להטיס אותי בשבוע 34, אבל לא כללה ארוחה ללא גלוטן וכך נתקעתי במטוס מורעבת כעכברת ביבים, עם תפוח ותו לאו.

מזל שזה רק שעה טיסה.

בקווינסלנד גרים שני חלקים בלתי-מתפקדים ממשפחת אוזי: אבא שלו, שהוא המקבילה הגברית לאמא שלי (בררר), ואחותו השיכורה, הנשואה לבעלה השיכור, ובנם החמוד לאללה.  בגלל כללי הנימוס (?!?!) היה ברור שאנחנו חייבים להיפגשת איתם, למרבה הזוועה.  ובגלל היותם שיכורים ומהמרים כרוניים, המפגש היה יכול להתרחש רק במועדון שבו הם מבלים כל לילה.

נהדר.

ובכן, ראשית חוכמה שכרנו ארבע על ארבע, כדי לעשות משהו כיפי. 

(נוט טו סלף ונשים אחרות - נסיעות ארבע על ארבע אמנם מתחרז עם שבוע שלושים וארבע, אבל כאן נגמר הקשר.)

שנית, נסענו לבקר את אחת מחברותי מימי ריקודי הבטן.  היא עצמה פרשה מריקודי בטן ועברה לעשות באדי-בילדינג, ולכן במקום להיראות כאוסטרלית ענוגה ומלאת חיים היא נראית כמו דראג קווין מסוממת האומרת לחטוף ילדים חסרי ישע.  הקטנה ישבה איתנו והקשיבה בסבלנות אין קץ לכל קישקושינו (היא כל כך הבת של אוזי והנכדה של החותנת, שאפשר למות), ואז יצאנו לדרך לפגוש את אבא של אוזי.

בררר.

מה שנכון, אבא של אוזי היה פחות מעצבן בקווינסלנד מאשר במחוזותינו, מסיבה מסתורית כלשהיא.  הוא נמנע מהלעליב את אוזי, אם כי שאל שאלות מעצבנות ואף ניסה לחלץ מאיתנו מה יהיה שם התינוקת. 

רוב האוסטרלים שואלים ישירות וללא מורא מה שם התינוקת.  אני כבר מתורגלת להסביר שבתרבות היהודית מתן שם לתינוק טרם לידה אסור בתכלית, והאוסטרלים מיד נסוגים בבהלה, מתנצלים, ומציעים לי מקום לשבת.  אני משמיטה את הקטע שלא מעניין אותי מזל רע וכל זה, אלא שסתם לא בא לי לשמוע מה דעתו של כל אחד על השם.

וגם, אוזי עוד לא יודע שכבר החלטתי.  עוד יש לו אשליה שהוא יצליח לשכנע אותי אחרת.

אבל לא אבא של אוזי. הו לא.  שלושה סיבובים של נסיונות לחץ, ולבסוף הוא נתן רשימה של שמות יהודיים שהוא חשב עליהם בעצמו (מה אתם חושבים? שרה, רבקה ודלילה.  דלילה!!!)

שלחתי אותו לפשפש בברית הישנה כדי להיזכר שדלילה לא היתה יהודייה, וברחנו משם כל עוד נפשנו אל המלון.

שאמנם הציע חדר די עלוב,  אבל המיקום, המיקום!

וכולם ביחד -

ומיד אחרי שהתמקמנו כיאות, שמנו פעמינו לפאב, לפגוש את גיסתי, בעלה, חמי וחברתו - כולם יצורים בדרגות שונות של מעיקות - בטרם ישתכרו לבלי הכר ויתחילו להשפע עלינו גיבוב בלתי-קוהרנטי של מחשבותיהם אפופות האלכוהול.

וחוץ מזה נכח גם האחיין של אוזי, שהוא ילד מלאך.  נכון בפונטנלה מאיר שלו מדבר על התאומים האמיתיים במשפחה? שלא בהכרח נולדו מאותה אם? אז ככה אוזי והאחיין.  גם אוזי היה בן להורים שיכורים, וגם הוא, כמו האחין, היה ילד טוב ירושלים.

וכך מסתבר, שבעוד האחות השיכורה ובעלה מבלים כל לילה במועדון בצריכת בירה אוסטרלית משובחת ובסיבסוד אירגוני מכונות המזל, בנם מצטרף ומבלה את הזמן ב"מועדון לילדים", שם הוא צופה בטלוויזיה אוסטרלית משובחת וצובע ציורים בצבעים עליזים.

~אנחה~

ארוחת הערב עברה עלינו בזלילה ודחיסה של כל המצוי בבופה.  לשמחתי, אוזי בא מתרבות אירופית המשבחת את האוכלים יפה, ולכן זללנותי מתקבלת בברכה והערכה, תחת מבטים ביקורתיים (או המומים) לנוכח הכמויות הנדחסות לגופי.

אוזי הציע שהאחין, המצטרף אלינו למחרת לנסיעת הארבע על ארבע, ילון איתנו במלון.  אני כמובן שמחתי על ההצעה שכן ליבי יוצא לילדים מוזנחים, וכך יצאנו ארבעתנו לטיול של לילה על החוף.

(בסוד קיוויתי שהילדים יתעצלו ויבחרו לשבת מול הטלוויזיה במקום להצטרף, אבל הם באו לטיול חילוץ עצמות וכך נבצר מאיתנו להתמזמז בחוף כאחד האדם.  אין על מי לסמוך, אני אומרת לכם).

פרשנו לישון, ואז הסתבר ששום מעשה טוב אינו עובר ללא עונש, שכן האחין הוא אמנם ילד מתוק וחמוד, אבל נוחר כנגריה שבדית.  ואני, שנתי בדיוק התחילה להשתבש לה, כנראה כדי להרגיל אותי כבר משבוע 34 ששינה זה למתנקנקים, וכך יצא שאת רוב הלילה העברתי בעצבים על האחין, על מערכת הנשימה שלו, על הוריו שיכורים, ועל אוזי, שגנב לי את הכרית ספייר.

בבוקר גיליתי שהכרית ספייר גם ככה לא נוחה, אז סלחתי לאוזי.  הקטנה גררה אותנו לשחיית בוקר, אבל המים היו קרים מדי אז הסתפקנו בלטבול אצבעות.

ומשם נסענו לחפש לנו חופים ראויים לנסיעת ארבע על ארבע. 

הנה כי כן מסתבר, שהאוסטרלי הממוצע נוסע על החוף בארבע על ארבע כל עוד רוחו בו, ולכן החוף דומה יותר לכביש בין עירוני מהיר.

אבל עדיין חוף ראוי לשמו.

ואני, כל הזמן הזה, אמנם ניסיתי לשדר אופטימיות ומצברוח טוב, אבל הייתי קרנקי מחוסר השינה, מחוסר באוכל מזין, מזה שנאלצתי לישון בחולצה ותחתונים, מזה שהבטן העליונה שלי התחילה לכאוב מכל הקיפצוצים, ומזה שהקטנה והאחין נכנסו מיד לדינאמיקה של ילדים מעצבנים במושב האחורי והציקו זה לזו ללא הרף במריבות נוסח "אתה דביל" "את דבילית בעצמך" ולי אסור לפי החוק להעיף להם כאפה, מה גם שבאמת יחסית הם שמרו על איפוק ולי לא היה שום רעיון להפעלה יוצרת.

ואוזי? במקום לפצוח במריבה הדדית, כמו שהוא נוהג לעשות בשעה שאני עצבנית (כי אוזי סופג את מצב הרוח שלי ומקרין אותו לסביבה כשלולית באור ירח), אוזי שמר על קור רוח, ואף הרגיע את הרוחות.  במקום להתעצבן עלי כשאני מתעצבנת על טעויות נהיגה שלו, או כשאני טועה בניווט, או כשאני מצהירה שהגיעה השעה לאכול ולא איכפת לי כלום, הוא הרגיע אותי בהזכירו שאין נזק בלטעות בדרך כשמטיילים במקום יפה, ולקח אותנו לאכול מיד כשהגיעה השעה.  הייתי כל כך מבסוטית ממנו, וכל כך שמחתי שהוא ספג את כל הברדק והפך את היום שלנו לכיף אמיתי, אבל לא רציתי להגיד כלום לפני הילדים.

בדרך פגשנו עץ שדרש תמונה

וגם הסתבר שהרכב ששכרנו הוא אמנם ארבע על ארבע מבחינת שמו (טויוטה) אבל בפועל הוא אוטו של עירוניים שרוצים להגיד שיש להם ארבע על ארבע, והקורקינט של האחיין עושה עבודה טובה יותר בסחיבה במעלה גבעה חולית מפגרת.

וכך, למרבה הפאדיחה, נתקענו במעלה גבעה ששני רכבים של בריטים מנוטינגהאם ריטשו לבלי הכר, והם נאלצו לחלץ אותנו.  אוזי היה לבוש במכנסי השחייה שלו, שגורמים לו להיראות כאילו ברח מקינגס קרוס בעודו מענטז על דלפק החשפנות, וחבוש במשקפיים, שגורמים לו להיראות כמו רואה חשבון טוב מזג.  צרפו לזה את הדמי-ארבע-על-ארבע שנהגנו בו, ותקבלו את הרושם שאוזי הוא חננה עירונית מלוקקת שלא יודע מהחיים שלו,  בעוד שאוזי הוא חיית שטח מנוסה ויש לו ג'יפ שאין עליו בהיחלצויות.

וכל זה מול בריטים.  אוסטרלים שונאים בריטים.  הם רואים בהם עם אומלל שקיטורים הם הספורט הלאומי שלו. 

אבל אפילו זה לא עירער את מצב רוחו של אוזי, והוא נותר טוב מזג גם על הכביש המהיר, עד שהגענו לביתם של אחותו השיכורה, להחזיר לה את האחיין.

הגענו לאחר שעת החשיכה, ולכן הצעידה אל פתח ביתם (המוזנח) של השיכורים הפכה למסע התחמקות מגללי הצואה של כלבתם המדובללת.  תכולת הבית כללה שפע של רהיטים שראו ימים טובים יותר (במזבלה העירונית), שטיחים שתש כוחם, אבק חסון, ועשן סיגריות ברמת דחס שלא תבייש מועדון לילה מצרי.  האחות השיכורה ישבה אל מול הטלוויזיה כשכוס בירה (בוודאי השמינית במספר נכון לשבע בערב) בידה והתעלמה מאיתנו, ובעלה נוחר במרץ במיטתו יען כי יום עבודה ארוך עוד לפניו.  והאחיין, משחצה זה את סף ביתו, התהפך עורו באחת.  מילד שקט ונבון הוא הפך עיסה מייבבת התובעת אוכל בקולניות. 

וכאן אוזי נשבר ורתח בשקט בעוד אני מחליפה את בגדי, ואז נמלט משם כל עוד רוחו בו ובעודו מעלה קיטור כקומקום שאין לו הופכין.  כל הדרך חזרה הוא לא הפסיק לרשוף על הקקי שבכניסה לבית.

אחרי החוויה האור-קולית הזו, נסענו לבריסביין להיפגש עם שני זוגות ישראלים.  ניגוד גדול מזה לא היינו מוצאים גם אם היינו נכנסים ליקום מקביל של אנטי חומר.  שני הזוגות האלו, שבחיים לא פגשו אותנו (וסביר להניח שגם לא ייפגשו), אירגנו לנו מפגש למופת בהתראה של כמה שעות.  הם הכינו לנו ארוחת ערב (למרות שהם כבר אכלו), גררו את בני הנוער שלהם למען יבדרו את הקטנה, ישבו איתנו במרפסת שעות, ולבסוף, כדרכם של ישראלים, חיבקו אותנו לשלום כאילו אנחנו אחיהם האובדים.

ועת פרשנו לנו על משכבנו (סוף סוף בחדר נפרד מהקטנה, אבל עייפים ומרוטים מכדי לעשות סקס מעפן של חודש שמיני), אוזי חזר והעלה אש ותמרות עשן על הקקי בחצרה של אחותו השיכורה.

"למה היא לא אוספת את הקקי?" היקשה זה.  "איזה חוצפה זה? ומה אם מישהו ידרוך עליו? איזה עצלות! איזה חוצפה! ומה בקשר לאורחים? או שליח הפיצה? מה אשם שליח הפיצה התמים שיצטרך להסתובב חודשים עם קקי של כלבים בסוליותיו?  איך יישא פניו אל האומה ואל שאר עסקני הפיצה כשמדרסיו סורחים למרחוק?  הרי לעולם לא יוכל להיפטר מהמוקשים הנ"ל, שכן אלו חזקים המה יותר מכל דבק תעשייתי!  סופו שיצטרך לרכוש לו מנעלים חדשים, ואיך יאפשר זאת לעצמו על משכורתו של שליח פיצה מסכן?  לא תיוותר לו ברירה והוא יצטרך למכור את גופו ברחובות בריסביין, וסופו שידרדר גם לסמים ויזהם את רחובות העיר במחטיו!"

שמע נא, אמרתי לבעלי היקר, אני לא מבינה למה אתה מצפה.  האישה הזו לא עושה דברים קלים יותר למען מטרות טובות יותר.  אנחנו מדברים על אישה שמשלמת חמישה דולר לשנה כדי שהבן שלה יוכל לשבת ולבהות בטלוויזיה במועדון שבו היא שותה לשוכרה ומכלה משכורתה במכונות המזל.  אתה מצפה שהיא תפגין איכפתיות כלפי שליח הפיצה?

אבל אוזי אטם אוזניו ושב לרשוף גופרית בעניין הקקי של הכלבה.

ואז התיאשתי.

תשמע, אמרתי לבחיר ליבי.  כל היום רציתי להגיד לך שהיית נהדר.  שאני הייתי עצבנית כשד טזמני מורעב, ואתה היית רגוע וסבבה, ולא נתת לשום דבר להתפתח למריבה, והרגעת והכלת, והיה כיף לאללה בזכותך.  ועכשיו נראה לי שאולי היה לזה מחיר, והצטברו לך כעסים, ועכשיו זה יצא על הקקי של הכלבה ושליח הפיצה.

זה לא רק הקקי, גילה לי אוזי את אמריקה.  זה הכל.  הם רואים אותי פעם בשנה, אולי.  ואחותי לא טרחה איפלו לדבר איתנו, רק ישבה מול הטלוויזיה והמחשב והבירה והסיגריות, ובעלה לא נשאר ער חמש דקות כדי להגיד לנו שלום אחרי שלקחתי את הבן שלהם ליום שלם, והבן שלהם התחיל לנג'ס על אוכל כאילו הרעבנו אותו, ובנוסף לכל גם החצר לא בדיוק היתה מסבירת פנים ומלאה קקי.

אז מה שאתה אומר, יקירי, זה שאחרי יום שלם עם משפחתך המתפקדת, נכנסת ללב מעוז חוסר התיפקוד.  והתאכזבת.

באמת בעסה שזו המשפחה שנתנו לך ההורים שלך.  אבל אולי אנחנו נצליח לתת לך משפחה אחרת?  אולי אתה יכול לראות שאנחנו כבר מצליחים?