קואלה בחומוס

עידכון הריון - שבוע 38, בטן ענקית, שינה מקוטעת, עייפות, כבדות, וקצת נפיחות בפרקים ובגפיים.

אבל בסך הכל עדיין בסדר.

התינוקת עם הראש למטה, והפנים פונות אחורה.  שתישאר ככה.  טפו טפו טפו.

לפעמים אני שמחה על ההכשרה שאני מקבלת בתחום ההתנהגות האירגונית.

לפעמים אני מרגישה כמו מנכ"ל של אירגון שצריך לעבור שינוי דראסטי.

יש לאירגון שלי היסטוריה בעייתית, ויש הבדלי ציפיות ביני לשאר העובדים.

יש לעובדים שלי הרבה כוחות שהם לא מודעים אליהם, ויש להם גם הרבה בעיות שהם לא מכירים בהן.

יש לי בעיה קלה של מיקום הסמכות - העובדים שלי מכירים בסמכות הסמנכ"ל, אבל לא תמיד בשלי.

לשמחתי, הסמנכ"ל מכיר בסמכותי ללא עוררין .

לעובדים שלי לא קל עם השינוי.  הוא חדש וזר להם.

מצד שני, הם כמהים ליתרונות שהשינוי מביא איתו.

ולכן, כמו שאני אומרת לאוזי בעת ויכוחים משפחתיים,  אני מבינה שקשה לעשות מה שאני תובעת,

אבל אני צודקת.

ולכן, אני מוכנה לעזור בשינוי, אבל השינוי חייב להיעשות.

ליום ההורים הגענו עם ציפיה ברורה להתאכזב.

(אני יודעת שיש פה סתירה פנימית)

הקטנה מזה שבועות נהדרת ומשקיעה בעבודות הבית מחד, ומאידך, בחזית הלימודים יש שקט תעשייתי.

המעקב שלנו אחרי נוכחותה בבית הספר לא היתה צמודה, וכיוון שהחבר לומד באוניברסיטה הסמוכה, היה לנו ברור שהפיתוי גדול והעמידות נמוכה.

אז ציפינו לשמוע על הברזות והשקעה נמוכה בלימודים:  "הקטנה לא ממצה את הפוטנציאל שלה והיתה משיגה תוצאות טובות הרבה יותר אילו השקיעה".

לפני שאתם קופצים עלי בזעקות שבר על מערכת החינוך וכמה היא מתסכלת, תנו לי שניה להסביר לכם איפה אני חיה.

מערכת החינוך האוסטרלית, בעיקר זו הציבורית, צריכה להתמודד עם נוער אוסטרלי טיפוסי. 

נוער אוסטרלי טיפוסי אינו נוער ישראלי טיפוסי.

הנוער הישראלי הטיפוסי חי במדינה תחרותית, שבה אף אחד לא רוצה לצאת פרייאר, וגם אף אחד לא רוצה לצאת אהבל. 

אבל הנוער האוסטרלי חי בתחושה שללמוד זה לחנונים, שהרבה יותר קולי לפרוש מהלימודים ולעבוד בחנות הירקות המקומית בעבור מלא כסף, להשתכר כל סוף שבוע, ואחר כך ללכת ללמוד הכשרה מקצועית, ולעשות מלא כסף.

לא שזה רחוק מהמציאות - אנשים עם הכשרה מקצועית לרוב אכן מרוויחים כאן יותר מאקדמאים.  ושותים כל סוף השבוע.

ולכן, בתי הספר כאן (לפחות הציבוריים) בונים תוכנית לימודים שאינה תובעת השקעה מיוחדת.  שיעורי הבית נעשים לעיתים קרובות במהלך השיעורים הפרונטליים.  הדרישות לא בשמיים, אלא כאלו שגם נוער סתום ודל מוחין יכול להן.

אז כשאומרים "היתה מצליחה יותר לו השקיעה" , מתכוונים - היתה מוציאה יותר מ"עובר" (כלומר, יותר מחמישים אחוז) אילו הגיעה לשיעורים ואילו קראה את ההנחיות למטלות.

לא מדובר כאן בלימודים הדורשים שעות על גבי שעות של שינון, או תרגילים אינסופיים, או סיכומים עד דלא ידע.

פשוט, לעשות את המינימום המתבקש.  ואז, כיוון שהיא לא סתומה, סביר להניח שהקטנה תוציא ציונים מזהירים.

אלא שהקטנה גדלה לאורה של אמא שלה - עקרת בית ממורמרת וחסרת השכלה, שפרשה מהתיכון בגיל 15 וסירבה לעבוד,

לאורה של בת דודה שלה, שהוציאה ממוצע קטן משלושים בבגרות שלה לפני שש שנים,

ולאורה של אחותה - שהוציאה ממוצע גדול משלושים (אבל לא בהרבה) בבגרות שלה לפני חמש שנים.

שלושים, אם תהיתם, הוא הציון שמתחתיו לא טורחים לבדוק.  לא ברור לי למה, כי מתחת לחמישים זה בכל זאת "נכשל".

מבחינת תעסוקה, אמא של הקטנה לא עבדה עד לפני שנתיים. כיום היא עובדת כגננת אחרי שלמדה בהכשרה מקצועית לפני כמה שנים, במאמצים עילאיים.  מה שהקטנה לא יודעת, זה שאפשרויות הקידום של אמא שלה מוגבלות.  אבל מצד שני, גם אמא שלה מוגבלת. 

הגדולה עובדת כמזכירה בחנות לתיקון סירות, ושונאת כל רגע.  היא אמנם עשתה שנה של הכשרה מקצועית בתחום טיפול בסוסים, אבל התאכזבה לגלות שלא פשוט למצוא עבודה בתחום בכלל, ולה בפרט.

הבת דודה עובדת כחשפנית.

אז בעיני הקטנה, למה ללמוד?  הקשר בין למידה כושלת ובין הכנסה נמוכה, או למידה כושלת ועבודה בלתי מספקת הוא לא ישיר מספיק.

וגם אם באופן רציונלי היא מכירה בצורך ללמוד, הרגלי הלמידה לא קיימים אצלה.  ברור שצריך כאן משהו דראסטי יותר מסתם התכעסות על ההברזות ועל חוסר ההשקעה.  צריך כאן תוכנית ברורה, שמסבירה לה מה מצופה ממנה מחד, ועוזרת לה להשיג את זה מאידך.

אוזי היה עצבני ומרוגז, והקטנה היתה לחוצה והיסטרית, אז היה ברור שאין מה לדבר בערב יום ההורים עצמו.  הצעתי שנדחה את השיחה למחרת, ולשמחתי, שני סולדי הקונפליקט קפצו על המציאה.

אוזי פתח בשיחה.  נמאס לו שאני משתלטת על הבנות, והוא גם חשש שההשתלטות תוליד כעס מצידן.

הוא אמר לקטנה - הבית הזה שונה מכל הבתים שגרת בהם עד היום.  בבית הזה, כולנו מצופים לתת את ה 100% שלנו.  גם אני.  גם הקואלה.  וגם את.

כרגע, הדגש שלך בחיים הוא הלימודים שלך.  זה כרגע הפרוייקט הכי גדול שיש לך על הפרק.

ואנחנו מצפים לראות ממך מאה אחוז של השקעה בפרוייקט הזה.

אם את לא מסוגלת להתחייב לכזו השקעה,

את לא יכולה להמשיך לגור כאן.

אני לא יכול לעמוד בזה.

אני לא יכול לעמוד מנגד, ולראות אותך מבזבזת את הכשרון שלך, את ההזדמנות שלך, את הזמן שלך.

זה גומר אותי מבפנים.

זה שורף לי את הבטן.

אם את לא מוכנה להתחייב, כבר עדיף לי שתגורי עם אמא שלך.  שאני לא אצטרך לראות את זה קורה לי מול העיניים.

לקטנה לא היתה ברירה אלא להסכים.  והקטנה היא ממילא נערה נוחה לרַצות, ונוחה להסכים עם מה שיגידו לה.  מה היא עושה - זה כבר סיפור אחר.  אבל להסכים באופן עקרוני ולהמנע ממריבה - קטן עליה.

אלא שכאן הגיע שלב ב' של התוכנית - הדרישות הקונקרטיות.

זיהינו שלושה דברים שחשובים להצלחה שלך בלימודים.

האחד, הוא הנוכחות שלך בשיעורים.

השני, הוא עמידה שלך בזמני המטלות והגשה של מטלות איכותיות.

והשלישי, שהוא קשור לכל זה, הוא הציונים שלך.

לגבי הנוכחות שלך בשיעורים, כל המורים שלך טענו שכדי להצליח יותר, את צריכה להיות נוכחת.  את צריכה להיות שם כדי לקבל את החומר שהם מלמדים.  את צריכה להיות שם כדי שהם יכולו לעבוד איתך על המטלות שלך.   את צריכה להיות שם - פשוט כי זה התפקיד שלך.

מה דעתך?

הקטנה שיחקה את משחקה הכפול הרגיל.  מצד אחד, היא הגנה על העבר:  "לא הברזתי כל כך הרבה, וכשהברזתי זה היה משיעורים לא חשובים.  ידעתי שבשיעור הזה לא מלמדים שום דבר חשוב אז הברזתי.  ותמיד השלמתי חומר!"

כמובן שלכל יש לנו תשובה - גם אם נדמה לך ששיעור הוא לא חשוב, יכול מאד להיות שיש בו חשיבות שפיספסת.  כשאת משלימה חומר, את לא יכולה להשלים את כל מה שמלומד.  ואנחנו מלמדים בעצמינו, אז תדעי לך שאנחנו במכוון נותנים רמזים בשיעור לגבי הבחינות ומה צפוי בהן, שמי שלא נוכח בשיעור לא מקבל.  זה לא נמצא לא בדפי עבודה, ולא בשקפים, ולעיתים קרובות גם לא ברשימות של אחרים.

מצד שני, הקטנה מבטיחה שזה לא יקרה יותר בעתיד: "אני לא יכולה להרשות לעצמי להבריז יותר, כי הבחינות עומדות להתחיל, וגם החבר שלי לא נמצא באוניברסיטה יותר, אז אין לי פיתויים, ואני לא אבריז יותר לעולם".

בחיוך ובאהבה רבה אמרתי לה - "יקירתי, אני כבר מכירה אותך.  את ילדה חכמה שיודעת את כל התשובות הנכונות.  כבר קרה לנו לא פעם ולא פעמיים שאת הבטחת לעשות את הדבר הנכון, ופירטת את כל הסיבות הנכונות, ואני חשבתי לי - הקטנה תעשה את הדבר הנכון, היא ילדה נבונה ומבינה עניין.  ואז, כשמגיע רגע האמת, דברים אחרים משתלטים עלייך וסדרי העדיפויות משתנים.

אנחנו צריכים וודאות לגבי הנוכחות שלך בשיעורים."

אני לא מוכנה לעבור לדיווח יומי, הצהירה הקטנה.

דיווח יומי הוא המנגנון הבית ספרי למעקב אחר נוכחות תלמידים.  בסוף כל שיעור התלמיד ניגש למורה ומחתים אותו על פתק נוכחות, ובסוף היום מגיש את הפתק למזכירות לוודא שכל המורים חתמו.  מדובר בטקס שנעשה בפני כל הכיתה וכנראה משפיל מאד.  לא מקובל להעביר תלמידים בכיתה יא' לדיווח יומי, מה שהופך את כל זה למשפיל הרבה יותר עבור הקטנה.

איך עוד אנחנו יכולים לעקוב אחרי הנוכחות שלך? שאלנו.

אתם יכולים לבקש מהמורים שיודיעו לכם אם הברזתי, אמרה הקטנה.

בסדר, אמר אוזי.  אני אתקשר למורים שלך ואבקש מהם שיודיעו לי אם את לא נמצאת בשיעור שלהם.  אבל אני מבקש שאת מצידך תסכימי לעבור לדיווח יומי, מיד אחרי השיעור הראשון שאת מבריזה ממנו.

להפתעתי, הקטנה הסכימה.

אני מציעה יום הצהרה, אמרתי לה.   מותר לך יום אחד בסמסטר להגיד - היום אני לא הולכת לבית הספר.  לא בא לי, אני לא רוצה לשקר ולהגיד שאני חולה, אני פשוט לא רוצה ללכת.  היו מקומות עבודה שעבדתי בהם שהיה לי מותר לקחת יום מחלה בלי לתת אישור מרופא פעם בסמסטר - אז אין נזק שגם לך יהיה מותר.  אבל מעבר לזה, את חייבת להימצא בשיעורים.

הנושא השני - מטלות.

אני אף פעם לא מאחרת להגיש מטלות! קפצה הקטנה.  הגשתי את כולן, חוץ מאחת, וזה היה רק להגיש טיוטה. אפילו המורים אמרו.

אבל מאמי, אמרתי לה, בחודש האחרון, שמעתי ממך לפחות פעמיים בשבוע את המשפט הבא: "שכחתי להכין מטלה למחר".  שמענו מהמורים שלך מתי את אמורה להגיש מטלות.  יש לך לו"ז.  אני רוצה שנבנה תוכנית למידה כדי שזה לא ייקרה.

אני לא טיפוס של לוחות זמנים, הצהירה הקטנה.  אני לא טובה בזה.  אני לא טובה בלקבוע לוחות זמנים ואני לא טובה בלעמוד בהם.

חמודה שלי, אלו החיים.  כל החיים יהיו לך מטלות, לוחות זמנים, ומועדים לעמוד בהם. 

את תצטרכי לזכור לשלם חשבונות בזמן, לקחת את הילדים שלך לחיסונים בזמן, ובעבודה שבה תעבדי, תהא אשר תהא, יהיו לך לוחות זמנים ומטלות לעמוד בהם.

מה שאת עושה בימים אלו זה בונה לעצמך כישורים להצליח בהמשך.

מחר תביאי את חוברת המטלות שלך, ונשב ביחד לבנות לך לוח זמנים.

וציונים.

הציונים שלי בסדר גמור! זעקה הקטנה.

הציונים שלך הם עובר ותו לאו, אמרנו לה.  מה בסדר בזה?  המדרג* שלך בבחינות הבגרות צפוי להיות חמישים.

(* באוסטרליה ציוני הבגרות משקפים לא רק את הביצועים האובייקטיביים שלך, אלא גם כמה אתה מוצלח ביחד לאחרים.  קצת כמו הפסיכומטרי בארץ.  בימים אלו, גם אם אובייקטיבית הוצאת שישים, המדרג שלך יהיה חמישים. 

כדי להיכנס לאוניברסיטה סבירה ללמוד מקצוע סביר, צריך מדרג של שבעים וחמש לפחות.  האוניברסיטה שלנו, שליד הבית, היא יחסית טובה והמדרג הנדרש הוא בדרך כלל בסביבות השמונים)

חמישים זה הממוצע! הפגינה הקטנה ידע במתמטיקה.  ממוצע זה אומר הרוב!  אני כמו הרוב!

לא חומד, הסברנו לקטנה.  ממוצע זה אומר שחצי מהאנשים הוציאו יותר ממך, וחצי פחות ממך.  (כן כן בסדר, אני יודעת שזה חציון ולא ממוצע, אבל במספרים גדולים והתפלגות אחידה, זה די דומה)

תביני משהו, אמרנו לה.  כשאת תלכי לחפש עבודה, מי שלא מכיר אותך בגרוש, כל מה שיהיה לו זה הציונים שלך.  זה יהיה הדבר היחיד האובייקטיבי לפיו ישפטו אותך.

עכשיו נניח שאני מנהלת ובאה אלי מישהי לחפש עבודה, עם ציונים של עובר ותו לאו.

מה אני אחשוב?

אחד מהשניים.

או שמי שמולי אוויל גמור, ובמקרה כזה - אם אני מחפשת מישהו שיסדר לי קופסאות על המדף בסופר - סבבה,

או שמי שמולי עצלן.  ובמקרה כזה, גם קופסאות בסופר אני לא אתן לו, כי זה מישהו שלא מסוגל לקחת על עצמו אחריות.  מה אני צריכה אחד כזה אצלי בכוח העבודה.  זה לחפש צרות מבחינתי.

את רוצה ללמוד להיות אחות.  שמעת מהמורים שלך איזה ממוצע את צריכה בשביל זה.  את צריכה לפחות שבעים וחמש.

אנחנו מצפים ממך להוציא בין שבעים וחמש לשמונים.

הקטנה בכתה כאילו הרגנו לה את השרקן החביב עליה.

אני לא יכולה להוציא שמונים!!! יבבה.   אני לא כזו חכמה!! אתם מצפים ממני ליותר מדי!!

נפלת על האנשים הלא נכונים חומד, הזכרנו לה.  המקצוע שלנו זה להעריך יכולת של אנשים צעירים.  אנחנו עושים את זה לפרנסתנו.

כולם, גם אנחנו, גם המורים שלך, כולנו חושבים שאת מסוגלת ליותר.  אז כולנו טועים?

את בחיים שלך לא למדת כמו שצריך.  פלא שלא הוצאת ציונים כמו שצריך?

אולי את חושבת שתגיעי לאוניברסיטה אחרי שתעשי הכשרה מקצועית.  אבל אנחנו רואים את הסטודנטים האלה כל הזמן בעבודה שלנו.  הם מגיעים אלינו מבוגרים יותר, בשלים יותר, נלהבים יותר - אבל הלב נשבר מהם.  אין להם את הכישורים.  הם נאבקים בדברים הכי פשוטים, ואנחנו שואלים את עצמנו - איך זה קרה? למה אנשים כל כך מוכשרים וחכמים הם כל כך חסרי ידע בסיסי בלמידה?  האומנם לא היה אף מבוגר בחיים שלהם שלימד אותם איך לומדים? 

אולי את תוכן הלימודים שלך עכשיו לא תצטרכי לעולם.  אבל את הכישורים - סביר להניח שתצטרכי גם תצטרכי.

ולכן אנחנו לא מוותרים.

לנו נראה שזה לא שאת לא רוצה ציונים גבוהים,

אלא שאת לא רוצה לעשות את העבודה.

שאת מעדיפה לבלות את הימים בצ'טים עם חברים, עם ספרי רומן רומנטי ועם סדרות על ערפדים.

זה לא שאני לא רוצה לעשות את העבודה, מה פתאום!  התקוממה הקטנה.  אני פשוט לא טובה בזה.

בואי, נעבוד ביחד ונראה אם את טובה או לא.  לנו די ברור שאת כן.

להכין עם הקטנה תוכנית לימודים היה כיף כמו להתחיל תוכנית אימונים בחדר כושר.  הכל כואב, מתיש, מקצר נשימה ומעלה שאלה אחת ויחידה  -בשביל מה אני עושה את זה לעצמי?  מי צריך את זה בכלל? 

ואז משתחררים האנדורפינים, המוזיקה סוחפת, ונדמה שאפשר להמשיך עם זה כל הלילה.

ההתחלה היתה מלאה התנגדות.  התחמקות מלפרט מה נדרש במטלה, כמה זמן יידרש לעבוד עליה.  אולי זו לא היתה התחמקות והקטנה באמת לא יודעת?

אבל אחרי כמה סיבובים, הגענו למטלה בקורס "חברה ומשפחה", והקטנה התחילה להעלות רעיונות משל עצמה לשיפור רמת הלמידה שלה.  איזה אושר.

מאז שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה (כמה שבועות) כבר הספקנו לעבור כמה סיבובים של עידכון תוכנית הלמידה, חיכוכים סביב אי עמידה בזמנים, והתנגדות של הקטנה לעמוד בהתחייבויות.

כל כמה זמן אני צריכה לעשות ישיבה עם העובדים באירגון שלי, להזכיר להם את הדרך והיתרונות שבסופה, ולעורר בהם השראה ורצון להמשיך.

כל כמה זמן נשבר לי ונמאס לי, נגמרים לי הכוחות ואני רוצה לפרוש.

מדי פעם הסמנכ"ל ואני צריכים לעדכן את הדרישות שלנו, לפי הממצאים בשטח. 

אני מקווה שנמשיך לזכור שכולנו בעצם באותו צד.  שכולנו בעצם רוצים שהקטנה תגדל להיות עצמאית, מצליחה, ושבעת רצון מהישגיה.

הלוואי אמן.