קואלה בחומוס

לפעמים היא כזאת ילדה טובה שהלב גואה ומתפקע. 

היא קמה בבוקר והצטרפה אלי בחוץ, למרות שהייתי בשיחה טלפונית בעברית שוטפת (עם פרשס אהובתי).  שאלתי אם היא צריכה משהו והיא אמרה שלא, אבל ישבה לידי על הדשא וליטפה את הכלבים.  ניתקתי ושאלתי אם היא רוצה שנכין את בקבוק החול הצבעוני, חול שאספנו בטיול לקווינסלנד.  היא הסכימה בהתלהבות.

התחלנו לעבוד אבל חלק מהחולות היו לחים.  שיטחתי אותם על נייר אלומניום ושמנו אותם בתנור, לייבוש.  כשהעברנו אותם חזרה לשקית, החול היה חם מדי והמיס את השקית.  חול אדום התפזר בכיור.  הקטנה תפסה את השקית ביד, הצילה חלק.  השאר נשפך לתוך מיכל פלסטיק מלא במים, מה שאמר שהיינו צריכות לייבש אותו שוב.  שיבחתי אותה שהצילה את החול, כי אני כבר הייתי מוכנה לוותר ולומר נואש.

היא פינתה את המדיח, כמעט ולא נעזרה בי.  כל הכבוד לך שאת מפנה גם את המייבש, אמרתי לה.  אני לא תמיד מפנה, היא אמרה.  לפעמים אני שוכחת.

זה לא נכון, אמרתי לה - שכחת רק פעם אחת.  קורה.  זה מאד עוזר לי שאת מפנה, אין לך מושג.

אני מחכה ל"אבל" - היא אמרה.

אין אבל, אמרתי לה.  את מפנה וזה מאד עוזר לי.

אחר כך המשכנו לשפוך שכבות של חול צבעוני.  ביחד.  אני עשיתי משפך מנייר, והיא בחרה את הצבעים והערתה את החול בכפית.  היא סידרה את שקיות החול לפי סדר והקפידה לשמור עליו.  אני בטח הייתי מפשלת.  אמרתי לה את זה.  אבל זה פשוט, היא אמרה, כרגיל, מקטינה את ההישגים שלה.

את רעבה? שאלתי.  כן, היא אמרה, חשבתי להכין טוסטים.

אבא שלך ישמח, אמרתי לה.  הוא מפנטז על טוסטים כבר יומיים.

אז היא הכינה טוסטים. לעצמה, לאבא שלה, ולבת דודה שקפצה לבקר (אני לא יכולה לאכול אותם).  ואחר כך זכרה לנקות את הטוסטר.

וזה אחרי שאתמול בערב עבדה על מטלה, למרות שכבר לא היה לה חשק.

אבל סיכמנו שאת עובדת על המטלה היום, אמרתי לה.

אוף... אין לי חשק... אני אעשה את זה אצל אמא מחר, היא ניסתה.

מנסיון, כשאת אצל אמא, את לא מצליחה לעבוד.  הבטחת שתעשי את זה היום.

אבל לא בא לי, וכבר מאוחר.

את רוצה שאעזור לך להתחיל?

לא, אני יודעת מה צריך לעשות, פשוט לא בא לי.

אז את רוצה שאעזור לך להתחיל?

לא... בעצם, טוב. בואי נראה ביחד.

וזה אחרי לילה לפני, שבו היא עבדה על מטלה על אחת עשרה בלילה.  הגשתי אחד עשר עמודים! היא אמרה בגאווה.  אחד מהחבר'ה הגיש רק אחד.

כל הכבוד לך שהשקעת, אמרנו לה.

זה לא כל כך הרבה, היא נסוגה.  מספר העמודים הממוצע בכיתה היה חמש עשרה.

אחת עשרה יותר קרוב לממוצע מאשר אחד.  כל הכבוד לך.

עכשיו, אחרי שלמדתי למקצוע הזה, אני די טובה בו, היא אמרה.  אני חושבת להמשיך בו שנה הבאה.

אולי זה לא נראה ככה, היא אמרה לי אתמול, אבל אני מאד משתדלת.

אני יודעת שאת משתדלת, חמודה, אמרתי לה.  את לא רק משתדלת - את מצליחה.

כרגע זה קשה לך, כי זה חדש לך וזו התחלה.

אבל אני מבטיחה לך שזה ייעשה קל יותר עם הזמן.  זה יזרום.  זה יהיה טבעי.

חבל לי שלא עבדו איתך קודם, אמרתי לה.  את מאד מוכשרת וחכמה.

אי אפשר היה לעבוד איתי קודם, היא אמרה.  לא הייתי מסכימה.

אז הנה - עכשיו את בוגרת יותר ואת מסכימה.  טוב שזה קורה לנו עכשיו, ולא בעוד חצי שנה.

שבחים זה יופי, אני חושבת לי, אבל הלוואי והייתי מרגישה נוח - פשוט לחבק אותה.