קואלה בחומוס

כמה אושר, בחיי.  תודה אלוהים, תודה.  יא אללה, איזה קלישאה אני.  עוד אמא שמתאהבת בילדה שלה וחושבת שהיא הדבר הכי נפלא עלי אדמות.

אבל בחיאת, לא מאממת?

מילא זה שהצלחנו לבחור לה שם. אבל מה שמה ייקרא בישראבלוג?

אין לי שום סיכוי לתעד את כל המסע הזה, אבל חבל לי להפסיד חלקים ממנו, אז עדיף משהו מאשר כלום.

מכירים את זה שאתם מתכוננים בפירוט למשהו, ובסוף כשזה יוצא לפועל, הכל משתבש ושום דבר שהכנתם לא בא לידי שימוש?  אז זהו.  לידה.  תשעה חודשים של הכנות, ובסוף -

שבוע לאחר התאריך המשוער הלכנו לבדיקה שגרתית.  תוך כדי דיבורים על זירוז, המיילדת חיברה אותי למוניטור עוברי ולא היתה מרוצה. 

אין מספיק שינויים בדופק של העובר, היא אמרה.  אולי היא סתם ישנה, אבל מחזור שינה עוברי לוקח בערך 40 דקות, ושלך גם כשהיא ערה, הדופק שלה יציב.

אנחנו חשבנו שדופק יציב זה סימן טוב, אבל מסתבר שזה מעיד על עובר שאין לו הרבה רזרבות.  במצס כזה מעדיפים לזרז מוקדם ולא מאוחר.

נרגנת ומכחישה את המצב (שהרי היה לי הריון מהספרים, מה פתאום עכשיו זירוזים ועמייאת?) ישבתי כבולה למוניטור כצאן לזבח עד שהמיילדת אמרה - נתחיל בהליכי זירוז.  אוזי - הביתה להביא דברים, ואת - לחדרי הלידה, שם נשפיך לתוכך ג'ל לריכוך צוואר הרחם.  ממה עשוי הג'ל? ניחשתם נכונה, זרע מלאכותי. 

אולי אני צריכה להסביר קצת את עניין המיילדות.  הייתי על תוכנית של הריון נמוך סיכון, בתוכנית הזו מעקב ההריון, הלידה ואחרי הלידה נעשה בידי אותה המיילדת, ללא התערבות רופא (אלא אם כן אין ברירה).

צוות של שלוש מיילדות עובד יחד.  אחת שלי, שתיים גיבוי.

המיילדת שלי, ליז, היא שידוך מצויין - היא אמפתית, משכילה, כנה, מכבדת, ועדינה. 

אחת נוספת, שונדל, היא אישיות קצת נוקשה ומלחיצה, הרבה פחות עדינה מליז.  הגישה של ליז תמיד היתה "הנה המידע, הנה מה שאני ממליצה, הנה למה, תחשבי על זה ותחליטי".   ואילו שונדל: "הנה מה שנכון לעשות, וכדאי מאד מאד שזה מה שתעשי. למה?  הנה הסיבות.  אבל זה מה שצריך לעשות".

אבל, שונדל היא מיילדת מאד מנוסה, ושמה הולך לפניה במחוזותינו.

את השלישית, שלא ארחיב עליה דיבור, לא סבלתי.

בחדרי הלידה פגשתי את שונדל, שהודיעה לי שהג'ל ירד מהפרק, ובמקומו יוכנס קטטר אל מעל צוואר הרחם.  הבלון שבקצהו ילחץ על צוואר הרחם מלמעלה ויעודד אותו להיפתח.  למה? כי [אלף סיבות והסברים].  עם שונדל לא מתווכחים, ואכן מקוטטרת ומקטרת נשלחתי לאגף היולדות להעביר את הלילה לבדי.

אז לשלבים של הצירים המוקדמים הכנתי כל מה שצריך - אקמול פורטה, בקבוק מים חמים, מכשיר TENS, שזה הדבר החם עכשיו באנגליה, אבל אם יש לכן פרטנר שיודע לעסות כהלכה, שווה ערך בעיני.

אבל כל הדברים האלה (חוץ מהטנס) היו בבית, ולא בתיק הלידה.

וכך שכבתי לי במחלקה, עם צירים מוקדמים, בלי משככי כאבים ובלי בקבוק חם, נרגנת ורוטנת.  רגנתי על הטיפשות שבאישפוז, שהרי אישה שמוציאים אותה מסביבתה אינה נרגעת בקלות, וכולם יודעים שרגיעה מעודדת לידה, ולמה זה הרחיקו אותי מבעלי, ומה זה כל הרעש הזה של תינוקות, ואוף.

מה יש לדבר, סמל ההתנגדות הייתי.

ואז חשבתי לי - על שום מה נוהגת אני כאחת האהבלים?  הטנס בתיק, אחבר אותו ואזכה להתאמן.  אבקש מהאחות משככי כאבים ובקבוק חם, והרי אני מסודרת.

האחות, אחת ג'ניפר, כפרה עליה, ישבה איתי עשר דקות להרגיש אם אכן בצירים עסקינן.  אחר כך הביאה לי כל אשר ביקשתי, חיברה אותי לטנס, ועד הבוקר כבר הייתי עירנית, שמחה בחלקי ומכנה נפשית ללדת.  גם שמחתי שאוזי בילה את הלילה לבד, כי אחרת הייתי מתישה אותו בניג'וסים - והוא היה מגיע ליום הלידה מותש ועייף.

עם שחר בדקה אותי ליז, הודיעה שצוור הרחם עשה קצת עבודה אבל לא הרבה, ושנצטרך לטפטף לי הורמונים (אוקסיטוצין מלאכותי) ולפקוע מי שפיר.  היום תהיה לידה.

המוניטור הראה שהעובר עדיין לא בשיאו, אבל תוכנית המיילדות לא אוהבת להתערב ללא צורך ולכן הוחלט לתת צ'אנס ללידה וגינלית.

המים פקעו, הצירים גברו, כל שיעורי ההכנה ללידה של חברתי אביבה הוכיחו את עצמם - כי שמרתי על פאסון וכל המיילדות (כולל שונדל) היללו אותי על היותי סמל הרגיעה והנשימות העמוקות.

באותו הזמן תיזזה ליז בין שני חדרי לידה, כי עוד אחת מהיולדות שלה זורזה באותו היום.  ואילו אני - הופקדתי נאמנה בידי שונדל.

אחרי כחמש שעות שונדל הביעה מורת רוח.  המוניטור העוברי עדיין לא נראה לה, קצב הלב יציב מדי, ועובר שאינו מבסוט עוד לפני שנכנס לתעלת הלידה עלול להיות עובר מאד אומלל עד שידחפו אותו החוצה.  היא פקדה עלי לשכב על צד שמאל, ולא לזוז.  אחרת, הודיעה לו שונדל, זה נראה כמו ניתוח קיסרי.  הדבר האחרון שאת רוצה זה לידה טבעית שתסתיים בילוד מת.

זה לא שיש כל כך הרבה מה לעשות כשיש לך צירים - בסופו של דבר שום דבר לא עוזר.  הכאב הוא שם וצריך לעבור אותו.  אבל את מרגישה שאת צריכה לעשות משהו, ולפחות זה מקל, או מסיח את הדעת, או מסלק את תחושת חוסר האונים.

אבל לשכב על הצד ולעבור ככה צירים?  בלעחס.  אני תיכננתי להיות רב פעלים, לקפוץ מהאמבטיה אל שלל תנוחות לידה פעילה.  נאחס.  אבל מה לא עושים בשביל ילדים.

עוד כמה שעות חלפו, ואני כבר ניצלתי את כל דרכי שיכוך הכאב העדינות: הטנס, הנשימות הגז.  אבל בחיי, בשלב הזה, הדבר האחרון שרציתי זה עוד כאב ועוד כמה שעות ממנו.  רציתי אחד מהשניים - או שיגידו לי שצוואר הרחם נפתח ואנחנו מוכנים לדחוף, או שצוואר הרחם נשאר סגור יחסית, והיידה, אל הסכין.

אוקיי מותק, אמרה לי שונדל, אני מצטערת אבל צוואר הרחם שלך לא עשה המון עבודה, והעובר לא נראה יותר מבסוט, ובמצב כזה, אני מאד ממליצה על קיסרי. 

והאוסטרלים האלה עם הנהלים שלהם - הרופאה היתה צריכה לבוא ולהסביר לי מהו קיסרי, מה הסיכונים, מה הפרוצדורה וכו' וכו' מגילות על מגילות.  ואז כמובן להחתים אותי על טופס המשחרר את בית החולים מכל אחריות.  וכל זה כשצירים סוף הדרך מטלטלים אותי, וכשאני יודעת שהצירים האלה כבר לא הכרחיים ושמישהו יכבה אותם כבר.  אין מה לדבר, תשוקתי לחנוק מישהו מעולם לא גאתה לגבהים כאלו.

הורידו אותי לחדר הניתוח, הרדימו לי את עמוד השדרה באפידורל, ואז גיליתי תופעת לוואי של אפידורל שאף אחד לא הזכירו - רעידות מטורפות בכל פלג הגוף העליון.  הטמפרטורה הארקטית בחדר הניתוח (מה נסגר עם זה, אגב?) לא תרמה לעסק, והרגשתי פאניקה כללית למתקדמים.

אחרי השאפידורל השפיע, כלו הצירים, ואני שכבתי שם כמו מומיה והרחתי את הבשר שלי נשרף עם חיתוך הלייזר.  שכבתי שם, רועדת מקור, מהתרגשות, ומאפידורל, עם שיניים נוקשות, והתפללתי.

בחיים לא התפללתי ככה.  יהי רצון מלפניך, אלוהיי ואלוהי אבותי, שתצא חיה, שתצא בריאה. 

תוך כמה דקות שמענו צווחה עזה ובריאה ממעבר למסך.  למקרה שלא הבנו בפעם הראשונה, היא הוציאה עוד צווחה, ואוזי רץ לראות וחזר והודיע - she's beautiful, babe

עטופה ומגולגלת במגבת הם שמו אותה בזרועי האחת, ואני - כולי דמע, נישקתי אותה ובירכתי אותה לעולמנו.  הבת שלי.  יש לי בת. 

סוף סוף יש לי משפחה.