קואלה בחומוס

אמלש פעם כתבה שהיא נתנה לילדים שמות יפים מכדי להסתיר אותם בכינויים.  אז בבקשה, הכירו את יהלי:

יום 5 - בית

חזרנו מבית החולים.  לא רק שאישרו לי מבחינת קיסרי, אלא גם ההנקה עובדת.  אמנם, רק עם מגני פיטמה - משום מה היא מעדיפה את הסיליקון הקר והמסריח מחומרי חיטוי על פני הפטמה האותנטית שלי.  קצת מעליב, אבל אולי כדאי להתרגל כבר מעכשיו שהם מעדיפים מקדונלדס על פני הבישול של אמא.

תודות לאחיות / מיילדות במחלקה הצלחנו לכבוש את פסגת ההנקה, ולמרבה הפלא ההנקה הראשונה הצליחה דווקא כשהייתי עצבנית ומרוגזת על המשפחה של אוזי - סיפור ארוך ויסופר בפעם אחרת.

אז הגענו הביתה.  קצת הלם - להתרגל לכל מני דברים.  הכסא שונה מהכסאות בבי"ח, אז ההנקה צריכה הסתגלות.  האוכל - מישהו צריך להכין.  מישהו צריך גם להכין את תמיסת החיטוי למגני פיטמה.  הבית צריך חימום.  גם המים במקלחת.  נו מילא.  לפחות אני בבית.  במיטה הנוחה שלי.  אה, גם למיטה שלה היא צריכה להסתגל.  אבל זה אמור לקרות מתישהו.

יום 6 - שגרה?

אנחנו מבחינים בדפוס - היא אוכלת כל ארבע שעות בערך.

המיילדת באה לביקור בית, היא מרוצה מהמידות שלי (הרחם מתכווץ יפה), מהמשקל של יהלי (איבדה רק 200 גרם מתוך ה-300 שמותר לה), ומהפטמות שלי.  הנה מחמאה שלא מקבלים כל יום.

ניסיתי לגמול אותה מהמגני פטמה - היה טראומטי לשתינו.  לפיכך נציית לחוק תיכנות מספר אחת - אם זה עובד, לא נוגעים.

יום 7 - מסיבה

החלטתי לארגן אירוח לקהילה ולחברים -"פגוש את יהלי" לכל מי שעוד לא ראה, במקום שיגיעו לי אחד אחד ויעייפו אותי.  שעתיים - בין ארבע לשש.  חשבתי שזה ישאיר לי מספיק זמן להניק ולישון אחר כך.  לא הספקתי לישון לפני - היה לנו צילום רנטגן (ראה יום 8).  טעות פטאלית.

היה ליל שימורים - מחזור אינסופי של הנקה-גרעפס-חיתול  ובכי בלתי פוסק.  זה נגמר בהנקה של שלוש בבוקר, במיטה, כששיתנו נרדמנו מתשישות, בניגוד להוראות מפורשות של המיילדת - אסור לישון איתה באותה מיטה כדי למנוע סכנה של חנק שלה תחת השמיכות או הכריות שלנו.  התעוררתי בבהלה בחמש בבוקר, אבל היא חיה.

למדתי את הלקח.  תינוק בן שבוע, גם אם הוא נראה ישן במפגש המוני, לא בנוי להתרגשות של מלא אנשים חדשים.  יעבור עוד הרבה זמן עד שאני אארגן עוד כזה אירוע.

אבל האירוע עצמו היה כיף.

יום 8 - גבס

יש ליהלי "קלאב-פוט" - קרסול מעוקם.  מסתבר שזה יחסית נפוץ אצל תינוקות ראשונים, כי הרחם לא רחב מספיק, אז כשהרגל מתהווה, הקרסול עלול להתעקם.

הטיפול - גבס למשך 6 שבועות, אחר כך נעליים מיוחדות לשנתיים, אחר כך נעליים מיוחדות רק בלילה לעוד שנתיים, ולפעמים ניתוח בין לבין כדי לשחרר את הגיד.

היום - גבס.

למדתי את הלקח מאתמול. לישון כשהיא ישנה, כי אין לדעת מתי תהיה ההזדמנות הבאה.

ישנתי אחרי ההנקה בבוקר, אחרי ההנקה בצהריים הלכנו לבית החולים וקיבלנו גבס. אומרים שאחרי הגבס הם נהיים עצבניים, בגלל זה אירגנתי את האירוע לאתמול.

דווקא היום היא היתה בסדר - כנראה שאם אני ישנה טוב, היא רגועה יותר.

יום 9 - זוועה

לא נראה שהיא מצליחה להירגע בקלות.  אנחנו עושים משמרות, אבל אוזי די עצבני - הבכי קשה לו להתמודדות.

יום 10 - קוליק?

אחרי עשרים וארבע שעות של בכי וחמזור של הנקה-רגעפס-חיתול, שוב בלי שינה, אוזי קנה טיפות קוליק.  נראה לי שהיא קטנה מדי בשביל זה - עוד לא בת שבועיים!  אבל חברה טובה מישראל, אמא לתינוקת בת 10 חודשים התקשרה.  היא סמל הלחיצות (נזפה בי על שאני מדברת בטלפון תוך כדי הנקה.  אמרה לי שצריך לשים לב אליהם ולהתבונן וכו'.  אמרתי לה שמבחינתי, הנקה היא חלק מהחיים, ואני לא הולכת לעצור את העולם אלא לשלב את החיים).  בכל קמרה, היא נתנה לבת שלה טיפות קוליק בגיל שבועיים, וזה עזר פלאים, אז ניסינו.

זה לקח קצת זמן, ושילבתי את זה בלינה משותפת - לא לספר למיילדת!  נזהרתי להרחיק ממנה שמיכות וכריות, אבל החלטתי שאולי היא צריכה ניחומים גם בגלל הכאבים וגם בגלל הגבס.

הלינה הראשונה לא עבדה כל כך טוב, היא עדיין בכתה.  נתתי לה אצבע למצוץ, וזה קצת עזר, וגם שיחקתי לה ברגליים כדי שתפליץ.  היא לא סובלת את "אחיזת הנמר" - להיות מונחת עם הבטן לאורך האמה.  הלינה השניה עברה יותר טוב.  אמנם נרדמה לי הכתף, אבל היי, מי צריך כתף כשיש תינוקת.

יום 11 - יומולדת שמח

אני בת 32. ייפי.  קצת חיור לעומת הימולדת החדש של החודש.

טפו טפו טפו, נראה שהטיפות עוזרות.  היא רגועה הרבה יותר, כמעט ולא בוכה.  אפילו הצלחתי לרחוץ אותה עם מטלית לחה ומי-שיבולת שועל.  היא לא הוציאה אפילו הגה אחד - פלא גמור.

אוזי הכין לי עוגה דו שכבתית - שוקולת ולימון.  הקטנה - הכינה לי פנקייקים. 

דווקא מאז הלידה נמאס לי מסוכר - לא נגעתי בשוקולד.  אבל היום פיציתי על זה.

והספקתי לעדכן את הבלוג.  מה עוד אפשר לבקש.