קואלה בחומוס

סוף סוף הבנתי למה אומרים לאמן את שרירי רצפת האגן במהלך ההריון:

כשכבר יש לך תינוק, את צריכה שליטה מוחלטת על השלפוחית שלך, כי לשירותים תוכלי להגיע פעם ביום (אם יש לך מזל).

סוף סוף נפל לי האסימון:

לילה רצוף של שינה יגיע רק בעוד הרבה הרבה זמן.

יש לה שני סוגים של בכי.  יש את הבכי הצווח שלא נעים לשמוע, אבל יש את הבכי המוביל לזה - שמתחיל בפרצוף קטן ונעלב.  הכי חמוד בעולם.

נשות הקהילה המופלאות באות לעזור מדי פעם.  אחת החזיקה את יהלי עליה לכמה שעות כשישנתי.  השניה תלתה כביסה וניסתה להרגיע את יהלי בפעם אחרת.  ברגעים כאלו אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן.  אז יש לי גם על מה להודות.

שעתיים של שינה עושות הבדל עצום ביכולות התפקוד, ברמת האופטימיות, ובבריאות הנפשית.  כמה חבל שאי אפשר להצטייד בכאלה מראש.

היא מתוקה, וחמודה, ואני אוהבת אותה ומתה לכסות אותה בנשיקות במשך רוב היום,

אבל אני עייפה מכדי להרגיש את כל זה.

והרבה זמן אני מרגישה די כשלון.  כולן מספרות על כמה הן מאושרות ואיך הן מאוהבות בתינוק שלהן, ורק אני חושבת על העייפות, הבכי, הכאבים בגב, ההתשה, הפטמות הבוערות.

יועצת ההנקה עזרה לנו לעבור להנקה ללא מגני פטמות, אבל יהלי לא אהבה את זה.  מבחינתה זה היה כמו אובדן של ההרגעה שבהנקה.

אז אנחנו משתמשים במגנים לסירוגין.  וגם זה גורם לי להרגיש שנכשלתי, או שלא עשיתי טוב מספיק.

זו מלאכה די בודדה, להיות אמא.  הרבה תלוי בך ורק בך.

הבעל צריך להמשיך בחייו, בעבודה, בעבודות הבית שאת מושבתת מכדי לעשות.  אז אי אפשר לתבוע ממנו יותר מדי. צריך לתת לו את שעות השינה שלו.

ואת נשארת לבד מול התביעה האולטימטיבית - לעשות הכי טוב שאפשר.  לפתור את הבעיות. להרגיע את המכאובים.

מעולם לא התפללתי כל כך הרבה כמו בימים האלו. 

אלוהים, תן לי כוח, תן לי סבלנות, ותן לי את החוכמה להשתמש בהם.

עוד מעט, אני משננת לעצמי, עוד מעט זה ישתפר.  הכל יהיה בסדר. הנה, כבר מתחילים להרגיש איזה סוג של שגרה, של סדר.  הכל ילך וישתפר מכאן.  רק לשרוד את ההתחלה.  כל ההתחלות קשות הרי, נכון?

אחלו לי לילה עם מעט הפסקות בכי...