קואלה בחומוס

למי שאין כוח לסיפורי תינוקות - יש לכם פטור.

בשבוע הראשון, בפעם הראשונה שנשארתי לבד למשך שעה, כמובן שהכל התפשל.

אוזי קפץ למשרד לשעה שעתיים, והקטנה הלכה לרופא שליד הבית לחצי שעה.  כמובן שאז יהלי מילאה את החיתול בקקי דביק, ואני עוד לא הייתי מתורגלת בהחלפת חיתולים (בלילה הראשון בבית הערתי את אוזי שיראה לי איך). 

הקקי יצא מכלל שליטה, והבנתי שאין מוצא אלא לרחוץ אותה מתחת לברז.  אני אפילו לא זוכרת אם כבר היה לה גבס או לא, אבל עצם ההעברה של התינוקת המרוחה בקקי משולחן ההחתלה בחדר השינה אל האמבטיה נראה כמו משימה בלתי אפשרית לבד. 

אוזי בזמנו התעקש לרפד את משטח ההחתלה במגבת, כדי שהפלסטיק הקר לא ידרבן אותה לעשות פיפי בכל החתלה.  האסטרטגיה הזו לא ממש עובדת כי היא עדיין עושה פיפי בכל החתלה, אבל המגבת נתנה פתרון - עטפתי אותה במגבת ולקחתי אותה אל הברז.

למזלי היו מים חמים (מה שלא מובן מאליו במחוזותינו בחורף!) והתחלתי לרחוץ את הטוסיק הקטן שלה.  לא היתה לי כוונה להשתמש בסבון (או שמן אמבט, כפי שהמליצה חברה אחת מישראל), כי מים מספיקים בדרך כלל, אלא שכאן התגלה סיבוך נוסף.

חברת ילדות, שחיה היום בקנדה ואמא לשניים, המליצה לי על שימוש בקרם טוסיקים עוד לפני שמתחילה פריחה.  אחרי חיפושים מאסיביים גיליתי את הקרם החביב עלי, שחומריו טבעיים יחסית אבל מחירו נסבל.

והנה מסתבר, שקרם טוסיקים+ קקי מקוניאלי = טוסיק כתום.

ומים לא שוטפים את הקרם.

אז יש לי תינוקת בזרועותי, תפרים בבטן מהקיסרי, שאסור להתכופף איתם, והשמן אמבט, אינעל אביו, על המדף התחתון של האמבטיה.

וכל זה בפעם היחידה שאין בבית נפש חיה לקרוא לעזרה.  מרפי או לא?

(אפילוג - היום הטוסיק של יהלי לא כתום, הקקי כבר לא מקוניאלי, והקרם פועל את פעולתו - טפו טפו טפו)

לפני שהיא נולדה למדתי על שפת התינוקות (תוצרת אוסטרליה - גאווה!).  את רוב הבכיות אני מזהה בקלות, בעיקר את בכי הרעב "נה".  לפעמים לא.

ויום אחד אחרי הנקה, שבוע שני, יהלי פרצה בבכי בלתי ברור ומנג'ס.

יהלי, אמרתי לה, את תצטרכי להגיד לי, במילים שלך, מה בדיוק את רוצה.

טה פו טה דו די דה, אמרה יהלי.

(אפילוג - היום אני יודעת שהיא היתה עייפה, אבל אז לא ידעתי ופשוט חשבתי שהיא נורא חמודה כשהיא עושה קולות)

שיא התיסבוך של היום:

הספקתי להתלבש ולהאכיל אותה בזמן כדי להספיק לקבוצת אמהות שנמצא רבע שעה הליכה מהבית, שמתי אותה במנשא הביורן המוצלח, הרגעתי אותה מספיק עד שנרדמה, ואז נזכרתי,

ששכחתי לשים דיאודוראנט.

וכמובן, דווקא היום לבשתי סוודר גולף.

היום כשנפגשו המבטים, וחייכתי אליה מעל שולחן ההחתלה,

אני חושבת שקיבלתי חיוך בחזרה.

או לפחות נסיון לחייך.  יאללה, עוד שבוע לחיוכים.