קואלה בחומוס

חופשת הלידה שלי בתשלום מתקרבת לסיומה המר, והכבאי לא הסכים להאריך אותה לחופשה ללא תשלום.  הסיבה - התחייבויות לשותף תעשיה.  אחרי יומיים של בכי והתלבטויות, השלמתי עם הדברים הבאים:

1.  אני התחייבתי לפרוייקט הזה בזמנו. 

כן, זו היתה שטות, כי בטיפשותי לא וידאתי שמדובר באנשים סבירים ונסבלים.  אבל זו הטעות שלי, לא שלהם. 

2.  אני צריכה לעמוד בדברי. 

חתמתי על חוזה, קיבלתי כסף בעבורו, ודי.  עכשיו תורי למלא את הצד שלי בעיסקה.  זה לא יהיה קל, פשוט, או נעים, אבל זה אפשרי.  או לפחות, חייב את מלוא המאמץ שלי כדי שזה יתקיים.

3.  כמה שיותר מהר זה ייגמר, ככה עדיף.

ברגע שאסיים את ההתחייבות שלי, אני יכולה להיפטר מהאנשים האלה אחת ולתמיד, שזה, לכל הדעות, תוצאה רצויה.

4.  בדרך, יש לי מה ללמוד.

זה לא היה כיף, אבל למדתי הרבה עם האנשים האלה.  ראשית, למדתי להקשיב לאחרים.  שנית, למדתי שלא תמיד אני צודקת.  שלישית, למדתי איך להתמודד עם אנשים מהסוג הזה.  אלו שיעורים חשובים.

אני צריכה ללמוד לזהות אנשים כאלה כדי להמנע מהם כשאפשר, וללמוד איך לעבוד איתם כשאי אפשר.

5.  יהיה בסדר.

אוזי, החותנת, ואפילו האחיינית החשפנית הציעו עזרה בהשגחה על האפרוחית.  יהיה בסדר.

השלב הראשון בהשלמה הזו היה אמונה בקארמה.

חשבתי "מה עשיתי שמגיע לי העונש הזה?"  והגעתי למסקנה שזוהי קארמה רעה שהגיעה מהאקס.

האקס הוא בחור מקסים, נפלא ונהדר.  

אמנם הפרידה ממנו היתה הדבר הנכון לי, אבל אין ספק שהיה לזה מחיר שהוא נאלץ לשלם על לא עוול בכפו.  ועל זה, אין מה לעשות, עלי לכפר.

מרגע שהשלמתי עם זה שהעונש הזה אכן מגיע לי, הוא נהיה יותר נסבל. 

וגם, כיווןן שהאקס הוא כזה אדם נפלא ובריא בנפשו, אין לי ספק שזה ייגמר.  הרי זה רק עניין של זמן עד שתימצא לו אהבה חדשה והוא יהיה מאושר, ולא תישאר לי קארמה רעה לשרוף.

האפרוחית, כפרה עליה, העבירה אותי במקביל שבוע של ייסורים.  אחרי שהיא הפגינה יכולת הירדמות ביראה ומרשימה, פתאום היא הפכה להיות יצור בכיין ובלי נרדם.  שבוע שלם של ניחושים ותהיות, אולי כואבת לה הבטן, אולי זו המשחה נגד פטריות, אולי זה המתח שלי, אולי זה משהו שאכלתי, בלה בלה בלה, ואז הגיעה נגה, אמא לשלושה ומטפלת מנוסה בתינוקות, ואמרה -

אולי היא צריכה לשחק יותר?

השכבנו את האפרוחית תחת ה"אוניברסיטה", והיא שיחקה ושיחקה, קישקשה וחייכה, הסתכלה ובעטה, ואחרי די הרבה זמן השמיעה פיהוק.  ואז היא נכנסה למיטה שלה, ייבבה פעמיים שלוש, ונרדמה כבול עץ.

ומאז, אחרי כל ארוחה יש לה זמן משחק, ואחריו היא ישנה - כמו תינוקת.

וכך חזר לי הבטחון והאמונה בעצמי כאמא, באפרוחית בתינוקת מצויה, ובחיים, ביקום ובכל השאר.

בנוסף, מתלווה אלי חברתה הטובה של כל אם עבריה (או אחרת) - האשמה.  איזו אמא גרועה אני, שבמשך שבוע מנעתי מהתינוקת שלי גירויים נחוצים, וכפיתי עליה שגרת שיעמום ובדידות כאילו התגוררה בבית יתומים רומני.

מזמן רציתי לספר כאן עניין קטן שלי עם אלוהים.

בערך בגיל תשע הפסקתי להאמין באלוהים.  הכל התחיל כששאלתי את המורה שלי שאלה לפני שהשיעור התחיל, ולא הבנתי למה היא מחניקה חיוך תוך כדי תשובה.

היום אני יודעת שהמורה, לאה מרקוביץ' המסורה, לא קיבלה פה שאלה פשוטה כלל ועיקר.

אני ניגשתי אליה בתחילת השיעור ושאלתי - מורתי, איך אלוהים נולד?

ולאה מרקוביץ' השתנקה, גימגמה קצת, ואז אמרה - אלוהים לא נולד. הוא נצחי.  הוא תמיד היה ותמיד יהיה.

ואני לא מצאתי את התשובה הזו מספקת, וחשבתי על זה.

אם אלוהים נצחי, חשבתי לי, הרי שאלוהים ברא את העולם.

ואם אין אלוהים, אז העולם נצחי.

אנחנו לא יודעים שיש אלוהים.  אבל אנחנו יודעים שיש עולם.

אז יש לי הסבר מספק שאלוהים לא נכלל בו, ככה שמבחינתי, אפשר לוותר על אלוהים.

וכך בגיל תשע ביטלתי את אלוהים.  מלאה מרקוביץ' אני עדיין מחזיקה בתור מורה.

אחרי כמה שנים (נגיד, עשר), למדתי שהצורך באמונה הוא צורך אנושי.  וזה הפך את האמונה באלוהים קשה עוד יותר.  כי גם אם אני באיזשהו מקום מאמינה, הרי שאני יודעת שזה נובע מצורך שלי, צורך פנימי שלי, להאמין.

אז אם זה רק צורך שלי, זה די פוגם באמונה עצמה.

במשך השנים ראיתי אנשים שפונים לאלוהים מתוך כורח, מצוקה, יאוש.  האמונה בישות גדולה ומגוננת מטיבה איתם.  אצלי, משום מה, זה לא קרה.  גם בזמנים קשים, ההבנה שהאמונה מגיעה מתוך צורך שלי הופך אותי לספקנית במקום מאמינה.

אחרי שהאפרוחית נולדה, הייתי מלאה באושר.  לא כל הזמן, אבל הרבה זמן.  הייתי אסירת תודה על שהיא הגיעה, על שהיא בריאה, ועל שיש לי כל כך הרבה עזרה ותנאים מוצלחים סביבי.

ודווקא מתוך האושר הזה, עלתה אצלי הכרת תודה.  ועם התודה הזו פתאום צצה לה אמונה.

פתאום עלה בי רצון חזק להודות למישהו, לישות גדולה ומגוננת, שעשתה איתי את החסד הזה ונתנה לי את כל הדברים המופלאים האלו.

אני לא עומדת לחזור בתשובה או משהו.  אני רק מרגישה, לפעמים, שאולי בכל זאת יש שם משהו שמשגיח עלי ותומך בי, ונורא מתחשק לי להגיד: תודה.

ואם כבר באמונה עסקינן, יש כאן מני דתות שונות ששולחות שליחים לקרצץ מדלת לדלת.

הם מצלצלים בפעמון ושואלים אותך שאלות מעצבנות כמו - האם הכסף שיש לך הוא מדד ליחסים שלך עם אלוהים?  או מספרים לך שהם מיידעים את אנשים הסביבה על פעילות דתית כזו או אחרת.

כל אחד מתמודד איתם לפי דרכו.

יש את הטורקים בפניהם את הדלת.

יש את המתגרים בהם בלבוש חושפני.

אני למשל אומרת - תודה רבה, אנחנו יהודים.  אנחנו משחקים בשביל קבוצה אחרת, אבל בהצלחה עם שלכם.

(אוזי ניסה את השורה הזו על מתדפקת אחת.  היא הסתכלה בו בחשדנות ושאלה - סליחה, אפשר לשאול איך בדיוק אתה יהודי?)

יש את אלו המאיימים עליהם בהשחזת סכינים בחצר הקדמית (נשבעת).

ויש את אמנון, הפרופסור לכלכלה.  הוא פותח בפניהם את הדלת לרווחה, מזמין אותם פנימה, והאווילים נכנסים מבלי להרגיש בקורים הנדבקים בהם.  אמנון מציע להם קפה, ומתווכח איתם שעות, עד שהם מתחננים שיתן להם ללכת.  וגם אז, אמנון לא מוותר, ומציע ברוח לב להסיע אותם למחוז חפצם.  והמסכנים שאסור להם לסרב נתקעים אצלו ברכב למשמע עוד כמה טיעונים.

ותשקוט דלתו של אמנון ארבעים שנה  (או לפחות שבועיים).

שנת שלום, רגיעה ואושר לכולכם!