קואלה בחומוס

כשיוצא מהם משהו משלנו, אנחנו מאד גאים.  בעיקר אם זה משהו משלנו שאנחנו אוהבים, אבל לפעמים גם כשלא. 

אנחנו גאים בנחישות שלה.  באנרגיה שלה.  בצורך שלה להתרוצץ ולחפש ולחקור ולפעול.

אנחנו גם גאים בחוסר השקט, אפילו שזה לא נוח לנו.  אפליו שהיינו רוצים בעצמנו להיות שקטים יותר.

כי כשזה בא ממנה, זה חמוד.  זה טהור.  זה מובן.

אבל לפעמים יוצאים ממנה דברים שהם לא שלי.

או אולי היו פעם שלי ואיבדתי אותם?

ואז, אני עומדת מולה כולי פליאה, ומקווה שהיא לא תרגיש, שלא תחליט לוותר עליהם.

הנסיעה לצרפת הוציאה את כולנו מאיזור הנוחות שלנו, וחלק מהחידושים הדאיגו אותי.

למשל, גני השעשועים.

אוסטרליה היא מעוז האינדיבידואליזם.  בתור ארץ רחבת ידיים, היא מספקת לילד המקומי מבחר ענק של גני שעשועים, שם הוא יכול להינות ממגוון מתקנים העומדים בתקני בטיחות מחמירים.  המתקנים כמובן בצבעים עליזים, ועשויים מחומרים חסיני אש וגופרית.  המגוון רחב כדי שלא ישתעמם הילד מחד, ומאידך, שלא ייאלץ, רחמנא ליצלן, לבוא במגע עם ילדים אחרים.

וכך יוצא שבימים עמוסים, יש בערך שני ילדים על כל מתקן.  בשאר הימים, האפרוחית בגן השעשועים לבדה, או עם ילד סיני תועה אחד.

אבל צרפת, וגם שדות התעופה (סחתיין, אגב, לקוריאנים על השדה המשובח), אינם בנויים לפי דגם זה.  בבוא הילד אל מתקני השעשועים, סביר שיאלץ לחלוק אותם עם שלל בני-תשחורת מארבע רוחות-שמיים.  לבד מהמגע הישיר איתם, ייאלץ הילד, אוי לאוזניים שכך שומעות, להמתין לתורו לשימוש במתקן.

כשהגענו לצרפת וחזינו בפלא - קרי, תריסרי ילדים על מגלשה אחת - חששתי לגורל האפרוחית.

ראשית, היא היתה קטנה יותר משאר הילדים.  שנית, היא לא הורגלה בהתמודדות עם תחרות.  ושלישית, עד אז, היא כמעט ולא נאלצה להמתין לשום דבר.  ילדה של סיפוקים מיידיים מא' ועד ת'.

להפתעתי, האפרוחית מהר מאד הבינה את כללי המשחק:  לפעמים מחכים.  כשמחכים, מוצאים משהו אחר לעשות.  לפעמים ילדים אחרים באים.  כשהם באים, מחכים שהם יעברו.  ובכלל, ילדים אחרים יכולים להיות הרבה כיף.

לדוגמה, כן-אפרוחית:

לא-אפרוחית:

הקושי מתחיל כשהילד שלך נתקל במשהו לא נעים, שגם אתה לא ממש יודע איך להתמודד איתו.

למשל, בריונים.

אני לא יודעת להתמודד עם בריונים בהצלחה.  לראיה, ראו את התזה האחרונה שלי עם הכבאי המאוס. 

מה לא ניסיתי:  נכנסתי בו ראש בראש, דיברתי איתו בהגיון, הפעלתי מניפולציות, עיכבתי בהתנגדות פאסיבית, ואפילו ניסיתי להיכנע לרצונו.

ומה יצא? תואר שני שתועלתו מוטלת בספק, כמה מאמרים, וטונות של פיקפוק עצמי.

אין ספק: אי אפשר ללמד מה שלא יודעים, ולכן קיוויתי שעד שיבוא יומה של האפרוחית להתמודד עם בריונים, אני אשכלל את התרכובת שלי, שבעזרתה מות הבריון ייראה כמו תוצאה של הכשת עכביש ארסי.

מה שנקרא, לגמור אותם עוד כשהם קטנים.  נחסוך את קיומם ההרסני ליקום.

אבל אני לא כימאית כבר הרבה שנים, והתרכובת אינה נראית באופק.  כך שהאפרוחית שלי עמדה פנים מול פנים עם בריון לנגד עיני בפאריז, עוד בטרם מלאו לה 16 חודשים.

הבריון בו עסקינן היה בן שלוש או ארבע.  הוא היה בלונדיני קטן וכחוש.  מקור כוחו היה הכדור הורוד.

הכדור דנן היה מונח בשלווה על הקרקע, ובעליו היה עסוק בטיפוס על מתקני הגן.  האפרוחית מצאה את הכדור מעניין והרימה אותו אליה, בקריאות "בּוֹל!  בּוֹל!".

כהרגלם של ילדים, בעל הכדור שם לב לשיוך הבלתי-כשר הזה ומיהר לחטוף את הכדור מידיה.  האפרוחית, מורגלת בצייתנותם של הסובבים אותה, שלחה אליו יד קטנה.

בעל הכדור הרחיק אותו ממנה בהפגנתיות.  האפרוחית התחילה לבכות.

עד כאן כל המצב היה בעיני קביל וסביר.  הכדור - שלו.  זכותו להחזיק בו, גם אם רק לצורך הדגשת הבעלות.  האפרוחית הביעה חוסר שביעות רצון.  כך היא מורגלת להתבטא.  הכל נורמלי.

אלא שכאן חצה בעל הכדור את גבול הבריונות.  הוא התמלא כוח למול בכי הקטנה, והחל ללעוג לה.

ילד בן-גילו חבר אליו ויחד הם צעקו בפניה, ממרחק אפסי, "פּוּטָאן!  פּוּטָאן!!".

גם בלי שום ידע בשפות לטיניות, היה ברור שמה שמתרחש כאן לא מתאים.

באנגלית קרירה אמרתי לילדים שזה לא יפה.  הרמתי את האפרוחית וחיבקתי אותה.

אבל האפרוחית מיהרה לשלוח ידיים אל מתקן השעשועים, דמוי הרכב.

הנחתי אותה שם.

האפרוחית סובבה את ההגה וקראה: "בְּרוּם-בְּרוּם!  בִּיפּ-בִּיפּ!".  היא חייכה אלי ואל אוזי.

הבריון טיפס על המתקן מהצד השני.  הוא נעמד מולה, והכדור בזרועו.

היה ברור שהוא מתגרה בה.  שאין לו שום כוונה לתת לה את הכדור.

אוזי ואני צפינו במחזה, קפוצי-אגרופים וחסרי-אונים.

הרי מותר לו לטפס על המתקן.

מותר לו להחזיק בכדור.

מותר לו להציג אותו בפניה.

וגם למשוך אותה ממנה בחזרה.

מותר לו, למנוול הקטן, לגרום לה לבכות.

חוץ מלקחת אותה משם, אין לנו מה לעשות.

האפרוחית, קטנה ותמימה, הסתכלה בו.

היא הסתכלה גם בכדור.

מה לא הייתי נותנת כדי לדעת מה עבר לה בראש.

האם היא קראה את פניו?  האם היא ניסתה להעריך אם הוא ייתן לה את הכדור?

האם היא נזכרה שהילד הזה גרם לה לבכות?

ואז היא הפנתה ראש אלינו, חייכה, וקראה שוב:

"בְּרוּם-בְּרוּם!  בִּיפּ-בִּיפּ!"

ולא חזרה להביט בבריון או בכדור.

היא התעלמה משניהם.  מהורוד הזוהר של הכדור, ומהנסינות המגושמים של הבריון למשוך את תשומת ליבה.

היא התרכזה במה שהיה לה שליטה עליו, במה ששימח אותה, ובמה שהיה לה זמין.

מזל שיש לי ממי ללמוד.