קואלה בחומוס

כשעזבתי את ישראל, הקשים הכלכליים היו חלק מהעניין.

היינו אז זוג נשוי טרי יחסית.  שנינו עבדנו די קשה. 

אני עבדתי במשמרות בתמיכה טכנית, אבל הרווחתי יפה מאד.  היו חודשים שסגרתי 12 או 13 אלף נטו.  וזה ב-2003.  לא מעט.  אבל עבדתי בשביל זה הרבה מאד שעות.  היו ימים שעבדתי 12 שעות רצוף, היו של 14.

האקס שלי עבד כמדריך, עם משכורת של מורה.  לא בשמים, אבל היו לנו מגורים במוסד שבו הוא עבד, מה שחסך לנו איזה אלפיים-שלושת אלפים שקלים בחודש, בשקט.  בנוסף הוא גם שמר לילה אחד בשבוע במוסד.  יחד, אני חושבת שהיינו סוגרים איזה 20 אלף בחודש. 

קנינו אז דירה קטנה, של שני חדרים.  כלומר חדר שינה אחד.  היה לנו סכם התחלתי קטנטן, מתנה מהסבים שלו וקצת חסכונות שלנו.  הדירה היתה בשכונה לא-משובחת, בקצה ירושלים.  השכרנו אותה.  השכירות כיסתה אולי רבע מהמשכנתא, כי לקחנו משכנתא שאפתנית ל-10 שנים. 

כן הלכנו למסעדות, ונסענו לחו"ל פעם אחת, לירח דבש, ופעם אחת אני נסעתי לבד, עם כרטיס שאבא שלי שלח לי.

אחרי כמה זמן, חסכנו מספיק ונסענו יחד לנפאל לחודש.

היה לנו אוטו מצ'וקמק.  בעצם, המון זמן לא היה לנו אוטו, ואז אמא שלי נתנה לנו את האוטו המצ'קמק שלה.  פיאט אונו עתיקה עם נפח מנוע זערורי.  הוא לא היה נדלק, ולמרבה המזל גרנו בראש גבעה ויכולנו לנסות להניע אותו עם הקלאץ' בימי החורף הקרים.

אז חיינו די טוב.

אבל אני הייתי כל הזמן בלחץ.  בידיעה שזה לא מספיק.  שנצטרך לעבוד יותר קשה, להתאמץ יותר חזק, כדי להרחיב את הדירונת שלנו כדי שנוכל פעם לגור בה עם ילדים.  שנצטרך לחסוף המון כדי לעבור לדירה גדולה יותר.  הייתי צעירה אז, וכל הזמן רציתי עוד ועוד ועוד.  דברים שאין בהם הכרח.  דירה יותר גדולה.  פנטהאוז.  בית צמוד קרקע.  אוטו חדש.  נסיעות לחו"ל כל שנה.  בית ספר פרטי לילדים.  ואז לקנות דירה גם לילדים.

הלחץ הזה בא ממני, היום אני יודעת להגיד.  אילו ידעתי אז מה שאני יודעת היו, הייתי מכלכלת את חשבונותינו ביותר תבונה, ומציבה לי מטרות יותר מוחשיות, במקום לנסות לתפוס את השמיים וכל צבאם.

אבל הרגשתי שבארץ, לא משנה כמה אעבוד, אני לא אשיג הכל.  והיו עוד סיבות.  אז עזבתי.

אחרי שעזבתי, התחלתי להעריך את החיים בארץ.

את זה שהירקות והפירות והפרחים - זולים.  הייתי מתבאסת לחזור לאוסטרליה ולראות את אותם המחירים על הירקות והפירות, רק בדולר.  שלושה דולר לקילו במקום שלושה שקלים לקילו.  בגלל שהארץ הזו כל כך ענקית, ההובלה (ועוד בקירור) כל כך יקרה, שהירקות יקרים, ויש להם טעם של פלסטיק.

הרפואה בארץ זמינה.  כדי לראות רופא מומחה, לכל היותר צריך לנסוע לעיר הקרובה.  ואיפה זה העיר הקרובה? מקסימום שעה נסיעה.  (כן, כן, אלא אם כן גרים בערבה. אבל כמה כבר גרים בערבה?)  באוסטרליה, רופא מומחה יכול לקחת כמה שעות טיסה, ותור יכול בשקט לקחת כמה חודשים. 

איטליה היא בכלל פאדיחה.  בחודש ינואר, אמא של חבר שלי קיבלה הפניה לסריקת סי-טי לגילוי סרטן.  התור נקבע לה לאוגוסט.  של השנה הבאה.

החינוך בארץ עשיר.  אחרי שראיתי את תוכן בחינות הבגרות של הקטנה, שהרמה שלהן היתה מביכה את תלמידי כיתה ז' בישראל, החלטתי שמערכת החינוך הישראלית אולי לא מושלמת, אבל יש לה במה להתגאות.  לפחות הם לא מלמדים תלמידי כיתה יב' לחשב נפח של גופים.

הדיור לא זול גם כאן.  וגם לא באיטליה.  בבית שלי יש שלושה חדרי שינה ומשרד, ושני חדרי סלון, והוא שווה כחצי מליון דולר.  קשה להשוות, אבל תניחו שהבית שלי הוא בנתניה.  לא בעיר הגדולה, אבל לא רחוק משם.  ליד הים.  ליד האוניברסיטה.  האם זה כל כך שונה מבית בישראל?

כאן, בית ממוצע (כמו הבית שלי) עולה מעל שבע שנות השתכרות ממוצעת.  האם זה כל כך הרבה יותר  נמוך מישראל?

הדלק אמנם יקר יותר בישראל, אבל כאן משתמשים בו יותר.  המרחקים עצומים יותר.  הרכבים גדולים יותר.

אבל כן, בכל ביקור שלי בישראל, נראה היה שהמחיה בארץ מתייקרת.  ההבדל הכי גדול הוא בירקות והפירות, שעכשיו משתווים במחירם לאלו באוסטרליה.  הדיור באמת, כך נראה, הלך והתייקר אל מחוץ להישג ידם של צעירים.  אין ספק שקשה. 

ובכל זאת, אני שואלת את עצמי, אולי יש כאן עניין של שאיפות שאינן הכרחיות?  אולי ישראלים, כמוני בשעתי, רודפים אחרי עוד ועוד ועוד דברים שאין בהם הכרח, שאין בהם תועלת אמיתית?   אולי בכל זאת מי שמצמצם את עצמו לקורת-גג, ארוחה מזינה, וחברת אנשים, יכול לחיות בארץ גם עם משכורת רגילה?

קשה לי מרחוק לראות את המחאה הבלתי-ממוקדת הזאת, מפני שאני לא יודעת מה לאחל לכם.  שירדו מחירי הדירות?  שירדו מחירי הירקות? הרי מכל מחיר שיורד, יש מי שמפסיד.

אני מאחלת לכם (ולי) שיימצא פתרון שהופך את החיוני לזמין, ואת שאינו הכרחי, לשולי.