קואלה בחומוס

ממשלת אוסטרליה עשתה חשבון. 

כך וכך מיליוני דולרים בשנה מושקעים באקדמיה.  הם הולכים, בין השאר, למימון סטודנטים לדוקטורט.  הסטודנטים לומדים ולומדים, כותבים את מה שלמדו על הרבה ניירות, מגישים אותם לאנשים שמתמחים בתחום, ובסוף מקבלים תעודה - דוקטור.  התעודה אומרת: הרי אתה מומחה עולמי לנושא כלשהו.  כל הכבוד.

ומכל המומחים האלה, חישבנה ממשלת אוסטרליה, 2%, כן כן, שני אחוז, הופכים את הידע הזה למשהו מסחרי. 

לא בהכרח עושים מזה מליונים, אבל הידע הזה שהם צברו מגיע אל הציבור הרחב בדמות חיסון, שיטה לתמיכה בהורים, או משהו אחר.

שני אחוז.

אז אמרה ממשלת אוסטרליה - דוקטורנטים יקרים.  יופי לכם שאתם כאלה חנונים ואוהבים ללמוד.  לא, באמת זה יפה.  הרי אנחנו לא ארץ שמעודדת דברים כאלה, ואתם הלכתם נגד הזרם ולמרות החופים והגלשנים הקורצים, ישבתם במעבדה או במשרד ולמדתם.  מגניב.

אבל מה יוצא לנו מזה, סטודנטים יקרים?

התשובה - לא מספיק.

אז מה נעשה?  שאלה ממשלת אוסטרליה.   איך נעודד אתכם לחלוק עם הציבור את הידע היקר שצברתם במהלך לימודיכם?

יש עצה, אמרו, נלמד אתכם איך ממסחרים ידע.

אנחנו נממן לכם דיפלומה במיסחור, ואתם, שאתם כל כך טובים בללמוד, תלמדו אותה.

תלמדו קצת על פיננסים לעסק חדש, תלמדו קצת על שיווק, קצת על ניהול, וקצת על חוק ומשפט בנושא.

וכל קורס שתעברו בהצלחה - מספיק שתעברו חבר'ה!  אנחנו יודעים שאתם אוהבים להצטיין, אבל בואו נודה על אמת, לרובכם אין מושג איך נראה דף מאזן ומהי מוטיבציה פנימית, אז רק תעברו - כל קורס שתעברו בהצלחה, ניתן לכם עליו כסף.

מה אתם אומרים?

לא יודעת מה איתכם, אני שמעתי "ניתן לכם כסף".

וכך מצאתי את עצמי לומדת שיווק, פיננסים, ניהול, וחוק ומשפט.

פיננסים - למרות השיעמום, עברתי בשלום.  עבדתי עם סודטנטים אחרים, חביבים ומענינים, למדתי על ה"קרביים" של עולם העסקים שבו אני חוקרת (אני הרי חוקרת התנהגות אירגונית - מוטב שאדע איך העולם האירגוני הזה מתנהל לו), וצחקתי על המרצה האיטלקי הקרוע, שהזכיר לי ימים נשכחים.

שיווק - מצאתי מאמרים רלונטיים למחקר שלי, פגשתי אנשים נחמדים, ולמדתי איך עובדים עלי המשווקים המבריקים של עולמנו.

ניהול - אני במקרה יודעת את כל הספר הזה בעל פה. בשנתיים האחרונות עידכנתי 7 גרסאות שונות שלו ואת שאלות הבחינה שנכתבות בשבילן.  קטן עלי.

אבל משפטים.

אלוהים.

אמנם יש בזה משהו כיפי - כשיודעים את החוק, אפשר לתת דרור ליצר הווכחנות שלי, שנכלא כאן מאחורי סורג ובריח.  אפשר להתווכח ולמצוא טיעונים לטובת העמדה שבחרת, או נגד העמדה של היריב, מה שיבוא קודם.

אבל כדי לדעת את החוק, צריך לקרוא אותו.

ואז לקרוא אותו שוב.

ושוב.

אלוהים.

איזה שיעמום, אלוהים.

המוח שלי זועק חמאס.

יש לי מטלה ראשונה להגיש בעוד שבוע.

מוות פתאומי ומהיר נראה כמו חלום מתוק.

אנא הושיעו.