קואלה בחומוס

העם היהודי היה מאז ומעולם נרדף.  הוא התגאה ביכולתו לרחם ולחוס על חלשים.  והכוזרי אמר: "חכו חכו.  כשיהיה לכם כוח, נראה אתכם".

הכוח, כך אומרים, משחית הוא.  קשה להיות בעל-כוח ולא להשתמש בו לתועלתך הפרטית.  אבל אולי נסתכל על זה אחרת.  נדירים הם האנשים המחפשים כוח כדי להשפיע בעזרתו על רווחתם של אחרים.  מי מחפש לעצמו כוח?  האם רודפי הכוח אינם, מראש, אנשים המחפשים לעשות בו שימוש לתועלתם הפרטית?

העיר שאני גרה בה, וולנוגונג, היא עיר "קטנה" מדרום לסידני.  אני שמה את המילה "קטנה" במרחאות, מפני שרבע מליון איש זה לא בדיוק כפר. 

העיר אינה מטרופולין, וזה מביא לכל מני מאפיינים יחודיים.  אחד מהם הוא פיתוח איטי יחסית.  השני הוא תחלופה נדירה של האוכלוסיה.  

בגלל התחלופה הנדירה הזו, הרבה מהעסקים בעיר (פרטיים או ציבוריים) מתארגנים סביב חברויות או קשרים ארוכי-שנים.  קצת כמו המסטינג שלנו.  עם מי אכלת בקפיטריה ביסודי, עם מי עישנת בחצר בתיכון, עם מי השתכרת אחרי התיכון.  אנשים נוטים לעבוד באותו המקום הרבה הרבה שנים, ולפעמים דורות.  הם נוטים לנכס לעצמם את העבודה, ולהתקבע בדעה שיש דברים שמותר להם וזהו.

וכאן נוצר כר פורה לשחיתות.

השחיתות הרבה פעמים נתמכת בהשפעתו של הכוח.  אבל מאין שחיתות באה נראה לי פחות חשוב מאשר לאן שחיתות הולכת.  אני לא יודעת בדיוק לאן היא הולכת בארץ, אבל באוסטרליה, חד וחלק, שחיתות הולכת קודם כל הביתה, אחר כך לבית משפט, ולפעמים גם לכלא.

אנשים תמיד ינסו להשיג לעצמם יותר מהמותר, לעקם כללים שמקשים עליהם את השגת מטרותיהם, ולכופף ידיים של מי שעומד בדרכם.  זה לא העניין.  העניין הוא, איך מתמודדים איתם, ואיך מקשים עליהם את הכיפופים האלו.

לפני חמש שנים, כחצי שנה לפני שעברתי הנה, בדצמבר 2006, פרץ "מבצע אטלס".  

נציגי הועדה העצמאית נגד שחיתות נכנסו ללא התראה למשרדי העיריה בוולוגנונג.  הם אילצו את העובדים כולם לצאת ממשרדיהם, וחסמו את הגישה לקומות המשרדים.  אחרי כמה שעות, הם יצאו מהמשרדים כשבידהם ארגזים של מסמכים, תיקיות, קבצים, וכונני מחשב.  אחרי חקירה ממושכת, הועדה המליצה למושל המדינה לפטר לאלתר את כל עובדי המועצה, והוא עשה זאת מיד.

החקירה חשפה שחיתויות והתנהגות פושעת של מנהלים בכירים, מתכננים, פקידים בכירים, מפתחים, ויזמים.  מה שהביא לפרשה הזו את חשיפה לאומית ומתמשכת היה המעורבות של פרשיות מין, סחיטות, ואיומים בנפש של חלק מהמעורבים. 

חשבתי לספר לכם קצת יותר על מה קרה שם, וחשוב מזה, מה קורה עכשיו.

הדמויות:

הגברת בת' מורגן, מתכננת ערים במשרה בכירה במועצה.  בעת פרוץ המאורעות, בשנת 2004, היתה נשואה ואם לילדה.

האדון פרנק ואלר, העוסק ביזום ופיתוח נדל"ן.  במהלך נסיונותיו להבטיח לעצמו אישורים לפיתוח בניינים באופן המנוגד לחלוטין לתקנות ולתכניות המתאר, מר ואלר ניהל ותיחזק רומן בעל אופי מיני עם הגברת מורגן.  גם האדון ואלר, באותה העת, היה נשוי ואב לשלושה ילדים.

מר רוד אוקסלי, מנהל בכיר במחלקה לתיכנון ערים בעיריית ולונגונג.  מר אוקסלי ידע על היחסים בין מורגן ו-ואלר, ועודד את היחסים המקצועיים בינהם, לטובת קידום פרוייקטי פיתוח שהציע האדון ואלר.

היו עוד דמויות, ולא אלאה אתכם בשמותיהם המאונגלזים.  אם אתם באמת מאד מאד מעוניינים לדעת, הדו"ח המלא של הועדה העצמאית נגד שחיתות נמצא כאן.  ואם אתם מעדיפים, אני אשמח לענות על שאלות.

בשנת 2008 הועדה הגישה את מסקנותיה, והתקשורת המקומית, אבל גם הלאומית, חגגה.  סיפורים על חיי המין של הנאהבים, הגברת מורגן והאדון ואלר, פירנסו מהדורות רבות.  הרומן עצמו אולי לא היה מעניין כל כך, אלמלא תפקידה של הגברת מורגן. 

מתוקף תפקידה, הגברת מורגן היתה זו שנדרשה להעריך את בקשות הפיתוח שהגיש האדון ואלר לעיריה. 

הגברת מורגן הסתירה את יחסיה הרומנטיים והמיניים עם האדון ואלר (ומפתחי נדל"ן אחרים), בכדי להמשיך ולהיות זו שאחראית על בקשות הפיתוח שלהם.

הגברת מורגן תיכננה, בתוך כמה שנים, לפרוש מעבודתה בעיריה, ולפתוח עסק עצמאי של יעוץ למפתחי נדל"ן.  הועדה הסיקה שהגברת מורגן חיפשה באופן אקטיבי לקדם את קשריה עם מפתחי הנדל"ן, כדי לבנות לעצמה שם וקשרים בקרב לקוחותיה העתידיים.

מר אוקסלי, המנהל הכללי של משרד הפיתוח בעיריה, הוא איש של חזון.  כך לפחות הוא העיד על עצמו בבחירות לעיריה שהתקיימו כאן לפני שבוע. 

למר אוקסלי יש חזון, לפיו העיירה ה"קטנה" שלנו, ולוונגונג, הופכת להיות סיטי שוקקת חיים, שגורדי-שחקים מעוצבים מזדקרים להם ממרכזה, וחולשים על הנוף הנכלא בין הים וההר.

למר אוקסלי אין בעיה עם זה שהחזון שונה מאד מקווי המתאר המפורטים בכללי הפיתוח והבינוי לעיר.  אלו  מאפשרים בניה על לגובה של 11 מטרים.  כשמקורביו של מר אוקסלי (למשל, מר ואלר) הגישו בקשה להקים בניין בן ("אני לא זוכר בדיוק את הפרטים") 45 ל 48 מטרים.

כללים וביורוקרטיה, מבהיר מר אוקסלי, הם חשובים.  אבל הם מדכאים יצירתיות.  הם מעודדים בינוניות.  הם מעודדים קפיאה על שמרים.  הם מאיטים את הצמיחה.  הם מחניקים את העיר שלנו.  מנהל טוב צריך לדעת לקחת סיכונים.  להעיז.  ליזום.

מר אוקסלי דאג שבקשות הפיתוח של מר ואלר (ויזמי בניין אחרים המעורבים בפרשה) יגיעו הישר אל שולחנה של הגברת מורגן.

בנוסף, כל מי שהעז להתנגד למר אוקסלי, מצא את עצמו בחוץ.

לפני הגברת מורגן, שלושה מתכנני ערים התפטרו מתפקידם תחת מר אוקסלי במשך שלושה חודשים.  שלושתם הסבירו שאחת הסיבות לעזיבתם היא הכורח להתישר לפי דרישותיו של מר אוקסלי (שאין לו שום רקע בתיכנון, ערים או דבר אחר), גם אם בניגוד לכללי העיריה.

על פי עדותה של הגברת מורגן "מי שמתנגד לרוד מגלה מהר מאד שהקריירה שלו בתכנון ערים ציבורי בוולונגונג, נגמרה.  רוד ידאג לזה שזה יקרה.  אי-אפשר לעמוד נגד רוד.  מה שהוא רוצה זה מה שיהיה, איתך או בלעדיך.  אם אתה רוצה לשרוד בתחום הזה, זו הדרך היחידה".

השמועות על יחסים בלתי-הולמים בין הגברת מורגן ובין יזמי נדל"ן, כמו גם מפגשים חברתיים, מחוץ לשעות העבודה ומחוץ למתחם העיריה, בין המנהל הכללי רוד אוקסלי ויזמי נדל"ן, הנצו במשרדי העיריה.  האוסטרלים רגישים מאד לכל מה שיש לו מראית-עין או ריח בלתי חוקי, וחלק מהם אף העלו את תהיותיהם בנושא בפני הממונים עליהם.

הממונים לא עשו דבר.

הדליפות התגברו.  הן דלפו החוצה, בשיחות טלפון ליליות מבוהלות אל הוועדה העצמאית למניעת שחיתות.  משיבי הוועדה ענו בדרך כלל בתודה על המידע, אבל הבהירו שאין די ראיות לפעול כנגד המעורבים.

הדליפות האלו הם דבר לא פשוט.  בתרבות האוסטרלית, ובמיוחד כאן בקרב עיר עובדי הצווארון-הכחול, מלשינות היא חטא חמור שאין לו כפרה.

ובכל זאת, כנראה שעבור מספיק שנים של תרבות של יושרה והגינות, כדי שאנשים יעיזו ויתקשרו, למרות תדמית המלשין הבלתי-נסלחת, ויאמרו את אשר על ליבם.

ואז שני אנשים נוספים נכנסו לתמונה.  לא חשוב מאיזו עדה.  בעצם למה לא חשוב?  שני נוכלים, עם הרשעות בעברם, אחד מלבנון ואחד אוסטרלי, נכנסו לסיפור.  שניהם התחזו לנציגים או מקורבים לועדה העצמאית נגד שחיתות.  כל אחד מהמעורבים (גם אלו שלא כתבתי עליהם כאן) העיד שהם מסרו לידהם כספים (עשרות ומאות אלפי דולרים) בכדי להשתיק את החקירה המתבשלת נגדם.

הנוכל האוסטרלי הופיע והעיד בפני הועדה.  הלבנוני נסע ללבנון וטרם חזר משם. 

איך הם גילו את החקירה, את השחיתות, ואת הדרך להוציא כספים במרמה מהמעורבים, קשה לקבוע בוודאות.  אבל אני אתן לכם את העדויות שקפצו לי לעיניים.

- ללבנוני יש שורה של הרשעות פליליות בעברו, מתחום הלבנת כספים, סחר בסמים, וגניבה.

- שיחת טלפון מוקלטת בין פרנק ואלר לבין הלבנוני מתעדת את מר ואלר מבקש מהלבנוני עזרה ב"טיפול"  בגברת מורגן.  מר ואלר מפרט באוזני הלבנוני איפה ומתי כדאי "לעשות את זה" - בסוף השבוע, כשהבת שלה לא אצלה.  הוא מדגיש באוזני הלבנוני שה"טיפול" חייב להיות "כבד משקל", כדי שתבין אחת ולתמיד.

- בחקירתו, טען ואלר שהגברת מורגן "לא התמודדה" עם הלחץ בעקבות אפשרות של חקירה.  הוא טען שהיא התקשרה אליו לעיתים תכופות אבל לא "היתה זמינה" לו ו"לא הקשיבה" לו.  הוא רק רצה שהלבנוני "ירגיע אותה".  הוא רק חשב ש"היא תקשיב לו".

- הועדה הציגה חוזה בין ואלר לבין הלבנוני, בו הלבנוני מתחייב לסייע לואלר להשיג פרוייקט בניה בבאחריין.

- על דוכן העדים, העידה הגברת מורגן שמר ואלר פחד מהלבנוני.

- היא העידה שהיא העבירה ללבנוני חמישים אלף דולר, שהם בדיוק הסכום שניתן לה כחלק מהסכם הגירושין בינה לבין בעלה.

- על אותו דוכן עדים, בעת מתן אותה עדות, התגלה לגברת מורגן שהאדון ואלר נסע עם הלבנוני פעמיים למזרח-התיכון.

- הגברת מורגן טענה שהיא "ידעה שהוא נוסע", אבל לא ידעה עם מי ולאן.

- הגברת מורגן גם לא ידעה שהאדון ואלר והלבנוני נפגשו בנסיבות חברתיות, בנוכחות משפחותיהם, בבתיהם.

- בשלב הזה, הגברת מורגן שינתה את גישתה לגבי החקירה.  היא החלה משתפת פעולה עם החוקרים והחלה מודה באשמתה בסעיפים שונים.

אחרי שכל הסיפור הזה התפוצץ, וכל העדויות נגבו, והדוחות נכתבו, והעיתונות חגגה, ראש ממשלת ניו-סאות'-ווילס פיטר את כל עובדי העיריה. 

ואז ישבו להם בוולונגנוג חברי תיאטרון מריגונג.  מדובר בחבורה אינטליגנטית, יצירתית, ועם אהבה אמיתית לעיר.

מה נעשה?  שאלו אלו את אלו.

מה אנחנו יכולים לעשות, ענו אלו לאלו.  אנחנו רק חברי תיאטרון.

ואז, מפגש פורה בין חברי התיאטרון לבין חברי מועדון "גירסה 1.0" הוליד מחזה.  "שולחן הידע" קראו לו.

המחזה מבוסס כולו על המאורעות שכתבתי כאן.

הטקסט כולו לקוח מהעדויות ומדוחות הועדה העצמאית נגד שחיתות.

שמות הדמויות כולם כשמות המעורבים בפרשה.

המחזה מציג גירסה מלאת-חמלה של כל המעורבים והמאורעות. 

בסוף המחזה, מתיישבים על הבמה הצוות הקריאטיבי והחוקר של התיאטראות, ועונה על שאלות הקהל.

להצגה היתה הצלחה מסחררת, עם אולמות מלאים מדי ערב.  וכיוון שהמציאות עונה על כל דמיון, הבחירות למועצה המקומית התקיימו בדיוק באמצע עונת ההופעה. 

עונת ההופעות של ההצגה הוארכה פעמיים.

 ומה על המשתתפים?

רוד אוקסלי העיז ורץ למועצה.  הוא זכה ב-2 אחוז מהקולות.  הוא לא נכנס למועצה.

הגברת בת' מורגן עברה משבר נפשי קשה, כולל גירושין וכולל פרידה במהלך החקירה ממר ואלר.  היו שמועות על נסיונות התאבדות.

הקבלן פראנק ואלר פשט רגל.

כתבי אישום הוגשו כנגד רבים מהמעורבים בפרשה.

ולמי שחושב שלוונגנונג היא העיר המושחתת ביותר באוסטרליה: הסיפור הזה, בגרסאות שונות, קרה ב-15 ערים אחרות.  ו-3 פעמים במלבורן, העיר הגדולה.

הועדה העצמאית לנמיעת שחיתויות, מאז הקמתה ב-1989, חקרה 32 מועצות מקומיות, והגישה כתבי אישום נגד כמעט מחציתן.

אתמול בערב הלכנו להצגה הזו, ונדהמתי מהאינטלקט, הידע, והחמלה שהיתה בכל האנשים המוכשרים האלו.

אחת השאלות שעלו מהקהל נגעו לשחיתות ולפועלה של הועדה.  זה לקח שנים, והכל עבד כל כך לאט.  האם הועדה בכלל ממלאת את ייעודה?

והתשובה שנתן הצוות הקריאטיבי נגע לתרבות.

הועדה עובדת לאט, הם אמרו.  זה נכון.  אבל היא חותרת להציג את האמת.  היא עובדת בחריצות וללא לאות להשיג מטרה זו.

והתרבות שלנו, כאוסטרלים, תומכת בועדה הזו.  אנחנו מאפשרים לה להתקיים.  יש מדינות שבהן ועדה כזו פשוט מתפרקת, מפני שהשחיתות מושרשת כל כך עמוק בתרבות, שאין לועדה כזו שום יכולת לתפקד.

כל מה שנשאר לנו, אמר הצוות, זה ללמוד מהסיפור הזה.  איך לבנות מנגונים שיהפכו דברים כאלה לפשוט בלתי-אפשריים.

והם הבנאים האמיתיים של העיר שלי.