וכל פעם שאני מתיישבת לכתוב, יוצא לי פוסט ארוך-ארוך, ואז משהו קורה, ואני עושה משהו אחר, ולא מספיקה, ובקיצור:
לאפרוחית תהיה אחות קטנה בעוד חצי שנה. לפי ההתנהגות התוך-רחמית שלה, היא תהיה פעילה לא פחות, ואולי אף יותר.
אמא שלי נפלה ושברה את הירך, ועכשיו היא בשיקום בבית חולים בנשר. זה שיפור לעומת בית החולים שבו היא אושפזה - צפת - כי אני לא מכירה שם אף אחד בסביבה. לפחות עכשיו אני מכירה איזה איש וחצי באיזור.
היתה לי מצגת בפני הפקולטה שלי, ועשיתי חיל. איזה הבדל ביחס ל
כאן.
הכבאי, אגב, נכח במצגת, ואף שאל כמה שאלות. חלקן סבירות, חלקן טפשיות. בהתחלה הייתי סבלנית, אבל זה עבר לי אחרי כמה איטרציות. לצערי רגשותי כלפי הכבאי דלפו בתשובתי, ולמרבה המזל כל שאר חברי הועדה הבינו מה אני רוצה להגיד וסתמו לו את הפה.
לאפרוחית ולי היו ימים קשים מאד, של כעסים ומריבות, ושוב הצלחתי למצוא דרכים יצירתיות להמנע מעימותים, ולהשפיע עליה בנועם. הרבה יותר טוב לי עכשיו.
אינסטינקט הקינון השתלט עלי.
הפכתי את החדר של האפרוחית וסידרתי את כל הבגדים הישנים (והחדשים) שלה בשקיות מתוייגות לפי גודל ועונה.
זרקנו את הרהיטים הישנים בחדר של האפרוחית (שנשארו שם עוד מבעלי הבית הקודמים) וקנינו לה רהיטים חדשים באיקאה.
למרות שהוא עדיין לא גמור, החדר שלה נראה הרבה יותר טוב.
הקיץ הגיע ועמו הנסיעות לחוף הים. באחד החופים האהובים עלינו, שיש בו משטחי-סלעים ענקיים, מצאנו צדפים גדולים, והאפרוחית נהנתה לגלות מחדש את "אבא חזר מאילת".
היה כאן הפסטיבל השנתי למשפחות, והיה כיף אדיר. אני לא מאמינה שעכשיו צריך לחכות עוד שנה לפסטיבל הבא.
יש לי חברה חדשה - יהודיה אמריקאית שגרה פה כבר 8 (!!!) שנים. הילדות שלנו ביחד בגן. בעלה שקט ואינטליגנטי. הילדים מסתדרים, בני הזוג מסתדרים, אנחנו מסתדרות. נראה לי שהייתי צריכה למלא לוטו.
אני נוסעת לכנס בניו-זילנד (יאי!). הפקולטה שלי משלמת את רוב ההוצאות. אבל ברוב סתימותם, הזמינו לי כרטיס לתאריך הלא-נכון (חודש לפני...).
אוזי עומד לגמור לבנות את הפרגולה וכולנו נשמח להשתמש בה.
זהו בגדול. מתישהוא יחזור לי החשק ואני אשב לכתוב כמו בנאדם. תודה שהקשבתן. נשיקות.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
