קודם כל אני חייבת כאן תודות וסליחות. תודות לצופה מהצד המקסימה, שהתמזל מזלי לפגוש אותה פנים אל פנים, וסליחות מכל מי שעוד רציתי לפגוש ולא יצא. היה לי ביקור עמוס בישראל, והספקתי בו הרבה מצד אחד, ומצד שני הרגשתי שהמון זמן התבזבז לי בגלל תיכנון לקוי שלי בעיקר, ויכולתי להספיק הרבה יותר.ואולי עדיף שלא הספקתי יותר, כי גם ככה גמרנו את הטיול הזה עייפים אך מותשים, וכל משאלתנו היתה לנחות כבר בבית שלנו ולגסוס שם בשקט.
עכשיו אני כבר אחרי כמעט חודש בבית. הקואלונת ישנה לילות רצופים בדרך כלל. האפרוחית מדברת איתי בעברית שוטפת (אם כי מצחיקה לאללה). אוזי התאושש מהטראומה, ואני שבעת נסיעות. אני לא רוצה לארוז יותר ולנסוע מכאן לפחות חצי שנה.
אמא של ירדה מהפסים בערך שעתיים אחרי שנחתנו בארץ. אמנם היא ידעה מראש שאנחנו מגיעים, והיה לה שפע של זמן להתכונן, אבל כנראה ההכנות של אמא שלי כללו הטרפה עצמית שהתפוצצה אחרי שהגענו. היא סירבה להיפגש איתי, סירבה לראות את הבנות, ושפכה אש וגופרית על כל נסיון שלי לתקשר איתה. אני לא הייתי בשיא החסינות, ונכנסתי ליאוש עמוק. אוזי היה מבועס עוד לפני שבכלל נסענו, כי מבחינתו כל הנסיעה היתה בזבוז משאבים אדיר. הוא רצה להישאר בבית ולעבוד על הבקשות שלו למענקים, על המאמרים שלו, ועל שאר חלקי עבודתו. המחשבה על לשהות בארץ מתפתחת (בואו לא נשלה את עצמנו. ישראל אמנם סבבה, אבל בכל זאת יש עוד הרבה עבודה) אפופת עשן ואנשים גסי רוח, בלי בייביסיטר צמוד, ועם אישה שמסרבת לנהוג, גרמה לו להרגיש את הקודוס האקדמיים זולגים להם אחד אחד מבין אצבעותיו. הבנות היו הרבה יותר ממה שהורגלתי בו, וכל חברי (או לפחות רובם המכריע) היו עסוקים בעבודתיהם ומשפחותיהם, ולהוציא חברה ממש ממש טובה אחת, נקטו בגישת ה"אמנם נסעת עכשיו שלושה ימים רצוף דרך שתי יבשות ואקיאנוס, אז בואי תעשי מאמץ קטן וסעי גם לבקר אותנו כי לנו מה זה אין כוח". טוב, לא בדיוק. אבל בערך.
ואני הרגשתי כמו הבנאדם הכי יהיר והכי טיפש בעולם. גם סחבתי את המשפחה שלי לישראל, גם רוקנתי את החסכונות, גם אנחנו לא נפגשים בכלל עם חברים, וגם אמא שלי, שרוב הפואנטה של הנסיעה הזו היתה להפגיש אותה עם הנכדות, לא מוכנה בכלל להיפגש איתנו, ואין לי איך להכריח אותה, כי היא בדיוק עברה דירה יום לפני שנחתנו ואני לא יודעת מה הכתובת החדשה שלה.
וכאילו להכעיס, הדירה ששכרנו בנתניה עמדה על הצוק שעל הים, והנוף הנשקף בערך 270 מעלות מהחלון היה הים החלק והשקט ביותר שראיתי מימי, מה שייחלתי לו כל ילדותי. וכך בכל דקה שעברתי על פני הקיר המערבי יכולתי לראות את כולם שוחים ומתרחצים להם להנאתם בכחול החלק האינסופי הזה,
ואני לא.
לקח לי קצת זמן לקלוט שאם אין אני לי מי לי, שיש לי כאן חופשה חבלז בקצה אצבעותי, ושעדיף לי לנסוע לבקר חברים מאשר לנסות לבדר אותם אצלי. ואז התארגנו על שגרת חופש משובחת: עם הנץ התינוקת יורדים לים. עושים תורות בהשחגה על הבנות ובשחיה במים. תוך שעתיים הופך ממילא חם ולח מדי ואז חוזרים הביתה ומתרחצים. אז אני לוקחת פיקוד על הבנות, ואוזי יכול לעבוד לו כאוות נפשו. לפחות כמה שעות. ואז נפגשים עם חברים כאלה או אחרים.
ואכן, זכיתי להיפגש עם הרבה מאד מחברי הותיקים, ואפילו הזדמן לי
לקפוץ ולהציץ במכון המפורסם של צופה מהצד והג'ינג'י המפורסמים. תמיד כיף לפגוש חברי בלוגיה, כי הם תמיד קצת אחרים וקצת בדיוק כמו מה שדמיינתי. צופה מהצד היא גברת נמרצת ואנרגטית למראה, וג'ינג'י, שבדרך כלל אנחנו שומעים עליו טרוניות ומענות, נראה כמו איש חביב ושופע שמחה. הם קיבלו אותי בחום גדול והתעקשו לתת לי במתנה נקטר הדרים אלכוהלי שהיה מאד טעים, וקיבלו בשמחה את הדבר האוסטרלי האהוב עלי שהבאתי במיוחד בשבילם, שהוא אמנם פשוט יחסית, אבל אני באמת מאד אוהבת אותו.
לצערי הבנות ישנו באוטו אז לא יכולתי להשוויץ בהן כדבעי, אבל גם ככה קיבלתי שפע של מחמאות, אז לא כדאי להיות חמדניים.
רציתי גם לפגוש את חגית הנהדרת, אבל בטיול הזה זה לא יצא לי. אולי בפעם הבאה?
אמא שלי בסוף נשברה והגיעה לבקר אותנו. היא הביאה מתנות לבנות ומתנות גם לנו, ועשתה מאמץ עליאי להתנהג בשפיות. פה ושם אפשר היה להרגיש את השדים שלה מענים אותה וגוררים אותה למעוזות הטירוף, אבל היא בסך הכל הצליחה להעביר איתנו יום אחד נעים. היא סירבה להיפגש איתנו עוד יום, ואולי עדיף היה ככה - לפרוש בשיא.
האפרוחית התחילה את הטיול הזה כשהיא מתביישת מכולם ומסרבת לחייך או לשחק עם אחרים, אבל אחרי כמה ימים היא גילתה שהאנשים שאנחנו פוגשים נעלמים אחרי יום, ואם היא לא מתחממת אליהם מיד, בזה זה נגמר. אז בשבועות האחרונים היא ויתרה על פוזת הקשה להשגה והפכה להיות חברותית במיידי.
וחוץ מזה, המשחקים עם ילדים אחרים דוברי עברית הקפיצו את העברית שלה כמה מדרגות, כנראה כי זה הפיל אצלה את האסימון שלא רק האמא הפסיכית שלה מדברת בשפה הזו.
הקואלונת שלי עברה מינוקא לתינוקת של ממש. היום היא כבר זוחלת ומתגלגלת, זוללת מוצקים כחזרזירת בר, מכה בצעצועים, וצועקת בקול גדול סתם כי היא יכולה.
ואני? אני חזרתי לעבודה במשרה מלאה. באופן רשמי לפחות. באופן מעשי, הקואלונת במסגרת רק שלושה ימים בשבוע, ובשאר הזמן אני מטפלת בה. אבל שלושה ימי עבודה בשבוע הם בעיני יופי של איזון, ואני מספיקה לא מעט. אז אין לי טענות.
הדבר הכי חזק שלקחתי מהנסיעה הזו לארץ היה ההשלמה שלי עם חיי כאן. כן, אני אוהבת את חברי מהארץ. כן, גם את חברי המשפחה. כן, החגים הם כיפיים. וכן, מי יתנני אוכל ישראלי. אבל אני כבר לא שייכת לישראל. אני כבר באמת ובתמים אוסטרלית. יש הרבה דברים שאני אוהבת כאן, שכבר התחלתי לקחת כמובן מאליו, והשהות בישראל הזכירה לי אותם מיד. יש הרבה דברים שאני כבר לא מספיק חזקה כדי להתמודד איתם בישראל.
וחברות - יש לי גם כאן. מאז שחזרנו, עוד לא היה לי סופשבוע שקט ופנוי לעצמי. אנחנו כל הזמן מתזזים בין מסיבות ופסטיבלים וחברים. ומשפחה.
משפחה.הבת הגדולה של אוזי חזרה לגור עם החבר שלה, אחרי יותר משנה בנפרד. הם שניהם עושים מאמץ גדול להיות בני זוג טובים, הורים טובים, ובני משפחה טובים למשפחות המורחבות. אני לא אומרת שהכל ורוד - אנחנו עדיין מאד לא מחבבים אותו ועדיין יש לנו ספק גדול ביציבות שלהם, אבל אנחונ גם מאד מעריכים את מאמצי ההתבגרות שהיא מפגינה.
הבת הקטנה של אוזי עברה לגור עם החבר שלה לפני כמה חודשים, ובעודנו בישראל הם נפרדו. היא נשארה לגור בדירה השכורה לבד, ודווקא עושה רושם שהיא מסתדרת יפה. היא יוזמת מפגשים איתנו ועם הבנות, מה שמאד משמח אותנו.
האח השיכור של אוזי הלך לגמילה. הוא יבש כבר חודשיים וחצי. הוא בילה את החודש הראשון בשיפוצים של הדירה של אמא שלו (חמתי) ועכשיו עבר לדירה משלו.
תמרה, האחיינית של אוזי, מחזיקה מעמד, אם כי הדרך שלה עוד ארוכה. היא מצאה חבורה של בני גילה להתרועע איתם, והיא מצאה גם עבודה בתור מטפלת בחוסים במעון למפגרים. היא עושה שם חיל.
בדרך חזרה מהארץ עצרנו ללילה בקוריאה, ושם החלטנו פה אחד - אם אי פעם נחליט למכור את הילדות שלנו, קוריאה זה המקום. בכל מקום אליו הלכנו, ואני לא מגזימה, התנועה היתה נעצרת, וכולם היו מתקהלים סביבנו: "הלו בייבי! הלו בייבי! או, סו קיוט! קן איי טייק א פוטו אוף בייבי?" כולל מכונית משטרה אחת שהציעה לנו טרמפ כששאלנו איך להגיע לתחנת הרכבת.
בעשר הדקות הראשונות זה מחמיא, אבל אחר כך התחלנו להתחרט שלא ילדנו תינוקות מכוערים.
ואפרופו חברי בלוגיה - אחרי כמה שנים של היכרות וירטואלית, קפץ לבקר אותי קורא ותיק מאד, שבמקרה הוא גם בכסא גלגלים. והנה בן רגע הפכו בני עירי את עורם, ומאסופה של מיזנטרופים קרי-נפש ומנוכרים הם פתאום הפכו ל... תושבי קווינסלנד. פתאום אנשים התחילו ליצור איתי קשר עין, לחייך אלי, ואפילו לפתוח בשיחה (!!!) ביוזמתם. הכל כדי שלא יחשדו בהם באפליה. אין, אמרתי לאוזי, אנחנו חייבים להשיג לנו כסא לגלגלים.
הנה פוסטים שהייתי רוצה לשחרר: הגן שהאפרוחית הולכת ללכת אליו, קבוצת האמהות שלי, החופים המקומיים, תשובות שאוסטרלים יתנו לכם שבחיים לא תשמעו מישראלים (לדוגמא: "אי אפשר"), ומרפאות מהגרים לעומת אלו של האוסטרלים הלבנים.
הייתי רוצה להבטיח שאחזור לכתוב יותר. אבל אני כבר יודעת את האמת - שהזמן הוא קצר והמחשב הוא מאוס. בנתיים אני קוראת אתכם ונהנית לראות שאצלכם טוב.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
