במסגרת מאמצי לחזור ולתעד, ובתוך-כך גם ללכת בעקבות עדי-בעולם שמסבירה
פניה לאזרח ומשתפת בחוויות החיים בחו"ל, רציתי לספר לכם על הגן רשות-חובה
שיהלי האפרוחית שלי מתעתדת לבקר בו בשנה הבאה, כלומר בעוד כחודש וחצי.
האמת שכבר מזמן רציתי לספר לכם עליו, וצילמתי בו כל מני דברים שלם כך
עוד לפני יותר משנה – אבל כידוע אל הגעתי עד הלום והפוסט המתין עד עכשיו. אולי עדיף ככה, כי עכשיו יש לי הרבה יותר מה
לספר.
על הגן עצמו למדתי, כמו רוב הדברים הטובים בחיי, במקרה. בעודי הרה עם יהלי, בטיול הבוקר השגרתי שנועד
לחלץ את גבי ועצמותי מן הייסורים, עברנו, אוזי ואני, על פני הגן. נכנסו פנימה לברר אם יש בו מקום לשלוח לם את
האפרוחית האמורה להיוולד בתוך כמה חודשים, ועולם חדש נגלה לעינינו.
המנהלת זנחה מיד את כל עיסוקיה ולקחה אותנו לסיבוב הדרכה. הגן, שהיה
עמוס בכל טוב של גירויים והפעלות, מצא חן בעיני מאד, והמנהלת עודדה אותי לרשום את
האפרוחית ברשימת ההמתנה, למרות שהם לא מקבלים ילדים מתחת לגיל 3.
וכך, לפני שנה וחצי, עוד בטרם מלאו לאפרוחית שנתיים, התברר לי שהגן
הוא "גן קהילתי", כלומר גן שעושה כל מני דברים מוזרים שלא שמעתי עליהם
קודם: נשען על ועד ההורים בהחלטות חשובות, מערב את ההורים בפעילויות, ומשאיר את
חצר הגן פתוחה לשימוש בסופי שבוע.
הלכתי יום אחד לראות הכצעקתה, והנה כי-כן-מסתבר, שהגן שלנו לא סגור,
ולמרות שאין שם גננת שתגיד מה מותר ומה אסור, הפרחים לא נמוכים בכלל וצבעים לא
חסר.
הגן כולו מושתת על העיקרון שהסביבה היא המורה הטוב ביותר, (על זה אני
לא מתווכחת, כי אף סביבה לא אמרה לי להיות בשקט ואז נתנה לי להעתיק משפט מאה פעם
משנכשלתי במטלה זו). ועל כן יש בגן כמה
וכמה פינות חמד.
כבר בכניסה הדגימה לנו ערימת קומפוסט הפטריות שיש לגן חיבה לגינונים
חקלאיים.
ואכן, מיטב הציוד הגינוני קרץ לנו בשלל צבעים:
מריצות
עץ גרביים
אדניות תבלינים
ואדנית פרחים, עם קישוט הולם.
(כמה שהיא היתה קטנה ושמנמנה!)
בנוסף, החצר הציעה כמה
צעצועים יותר מסורתיים, כמו מגלשות, טירת קסמים, דליי קיפוץ, ומסלול מכוניות.
לצד אטרקציות פחות מסורתיות (עדי, דלגי על התמונות כאן)
כמו מאכיל ציפורים, משאבת מי-באר, קישוטי לטאות, ונחש גומי.
כי הרי איך אפשר לשחק, באוסטרליה, בלי נחש.
הגן גם שם דגש על אומנות, ולכן ניתן למצוא בו אומנות אבוריג'ינית
בשפע, כמו גם ציוד יצירת אומנות עצמאי.
איזור הציור הוא תחת מחסה
ולכן זמין כל הזמן.
והנה לפני כמה שבועות צלצל הטלפון ואחת מעובדות הגן הודיעה לי חגיגית
כי תמה ההמתנה, והאפרוחית מקומה בגן מובטח לשנה הבאה, כמה ימים שרק ארצה.
האפרוחית ככל הנראה תלך לגן רק יום אחד בשבוע בנתיים, מפני שלמרות
היותו סופר-מגניב, הגן גם סופר-לא-נוח.
הוא עובד רק בין תשע לשלוש (ולא משבע וחצי בבוקר עד שש בערב, כמו הגן
השני), הוא אינו מספק ארוחת צהריים ולכן צריך להביא אחת, והכי גרוע, הוא סגור
בחופשות בית הספר.
ולי יש דוקטורט לגמור.
אבל גם יום בשבוע זה שפע של זמן להינות מהגן הנפלא, והגננות המליצו לי
בחום לבוא ולהתרשם, ואף להביא את האפרוחית לכמה שעות בכל הזדמנות, כדי שתתרגל.
אוקיי, שאלתי, מתי לבוא?
הנה סדר היום של הגן, ענתה לי הגננת.
שלוש שעות של משחק חופשי, שאחריהן שעת סיפור, ואז ארוחת צהריים,
פעילות קבוצתית, והביתה. שלוש שעות משחק
חופשי? שאלתי. הילדה שלי יוצאת מדעתה אחרי שלושים דקות של
משחק חופשי. אני מרחמת עליכם ועל מה שישאר
מכם אם תשאירו אותה ללא גירויים במשך שלוש שעות.
אבל משנכנסנו לגן, התברר לי שיש מרחב גדול בין :"חופשי"
ובין "ללא גירויים".
פינת הבית, פינת בית הבובות, פינת שולחן המכוניות, פנית הפלסטלינה,
ופינת הרכבות הגלגלים – הם רק אולי חמישית ממה שיש לעשות בתוך המבנה.
פינת הבלוקים לבניה היא פינה החביבה על הילדים הגדולים יותר.
לא תמיד בגלל הבלוקים.
אבל אם ילד רוצה שיצירה מוצלחת במיוחד שלו תישמר, מותר לשים שלט "לא לגעת".
אבל האפרוחית רצתה לשחק ב:"מזכירה". איך משחקים?
עונים לטלפונים ועושים פרצוף מעונה.
האפרוחית לא ביזבזה יותר מדי זמן בפנים, כי הרי בחוץ יש את פריחת עץ
הלהבה, וחשוב מזה – דליים הפוכים, מקפצות, אופניים, וקורקינט (איך לעזאזל אומרים
קורקינט בעברית? ותודה לאקדמיה שמתאמצת
לספק לי מילים בעברית....)
מה שהכי מדהים בגן הזה הוא התנהגות הילדים. עוד לא ראיתי ילדים צועקים, מכים, רבים, דוחפים.
הם עומדים בתור בשקט ומחכים כל אחד לתורו.
הם מבקשים רשות זה מזה להשתמש בצעצועים. ישבתי עם האפרוחית לעבוד בפינת הפלססטלינה, וכמעט נפלתי מהכסא כשבת חמש אחת אמרה לה:
when you're finished with that, can I have it please?
והכי הכי חשוב, מותר להביא את האחות הקטנה גם כן, שתתרשם ותתרגל גם
היא לגן הזה, כי בהגיעה לגיל שלוש וקצת, גם היא תלך לשם.
כינוי:
קואלה בחומוס
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
