קואלה בחומוס

נכון שהאפרוחית עשתה אותי אמא, אבל הייתי כל כך לחוצה, כל כך מבועתת, וכל כך חסרת אונים למול המטלה האדירה הזו של גידול אדם קטן, שלא הרגשתי ממש כמו אמא. הרגשתי שאני אחראית על היצור הקטן הזה, ושהמטלה גדולה עלי. 

כמו הבלוגרית הנהדרת שמצאתי כאן, גם אני הרגשתי אפסית ונחשלת למול האמהות ההן שבאות לגן המשפחקים עם פירות חתוכים בקופסאות קטנות ,עם מגבונים נפרדים לטוסיק ולפנים, עם בגדים להחלפה, ועם תיקים שאיכשהו נראו אלגנטיים ומסודרים מחד, אבל מכילים את כל מה שצריך מאידך, בעוד אני השתרכתי עם עגלה יד-שניה ותיק מבולגן שנגדש מעל למידותיו ובכל זאת תמיד היה חסר בו מרכיב אחד קריטי.  כמו כובע.  או מכנסיים להחלפה.  או סוודר.

והן כולן היו אמהות שידעו יותר טוב ממני איך להתמודד עם אסון כמו נעל שהתפרקה, או ילדה ששפכה על עצמה כוס מיץ, או עשתה שילשול עוד בטרם היא הגיעה לשירותים.

רק כשהגיעה הקואלנת שלי, נעמולי-קטנולי, הסתכלתי על עצמי והבחנתי שאני הרבה יותר אסופה, הרבה יותר מאורגנת, ופשוט הרבה יותר מנוסה.

ולדוגמה - נסיעה אל חוף הים.

אוזי נשאר בבית, לתקן בפעם המליון את הגג של הפרגולה, כדי שלא ידלוף (כי הרי בשביל זה בכלל רצינו פרגולה...)

ואני נסעתי לים, להיפגש עם שתי אמהות וילדיהן.  

ארזתי את הכל לבד.  כולל הבנות.  את תיק המגבות, את תיק האוכל עם שלושת סוגי הפירות החתוכים, וחבילת הבמבה שנשלחה מישראל.  את בקבוק המים, וכוס המים של נעמה.  את האוכל של נעמה בשקית עם סגר כפול, וכפית, ומטלית ניר, ואת תיק ההחתלה עם מוצץ ספייר, וחיתולים, ומגבונים, ובגד להחלפה.  את תיק הצעצועים לנעמה, ושקית צעצועי החול של יהלי.  את הכובעים, בגדי הים, חיתול שחיה לנעמה, ואת חולצות השמש.  את הסלולרי,  והארנק.  את העגלה של נעמה.

ואת אוהל-השמש החדש-דנדש שאוזי קנה לי לכבוד קריסמס, אבל נתן לי עוד קודם לצורך שימוש.

הכנסתי את כולן לאוטו, ונסעתי לחוף הים.  

בחוף הים, מצאתי חניה קרובה.  הורדתי אתה עגלה והכנסתי לשם את נעמה. הורדתי את יהלי מהאוטו ונתתי לה לסחוב את תיק הצעצועים ושקית צעצועי החוף.  תליתי על העגלה את תיק האוכל והמים, את תיק האוהל, ואת תיק המגבות על הכתף.  

את התיק הכי חשוב,  תיק ההחתלה, שכחתי באוטו.

למזלי, אחת האמהות הגיעה מצויידת בבעל.  זה נשלח אחר כבוד להביא את תיק ההחתלה מהאוטו.

מה יש להגיד, חוף הים הוא מקום נהדר לילדים, במיוחד כשיש מסביב עוד ילדים.  ואכן, יהלי וג'יימס התרוצצו כמטורללים כמה שעות.  יהלי היתה במצב רוח צייתני ונוח לבריות, ולתדהמתי עשתה כל מה שביקשתי ממנה, גם כשלי-עצמי אל היה ממש ברור מה אני מבקשת.

לדוגמה, יהלי חסרה וביקשה את הבמבה.  וכל הזמן דחיתי את הבקשה.  אחר כך, אמרתי לה.  למה אחר כך? אני בעצמי לא יודעת.  אולי לא רציתי שהאוכל יהיה מרכז הבילוי.  אולי רציתי לחכות שזה ירגיש מתאים.  אחרי כמה בקשות, היא באה כולה רטובה ומלאה חול, ואמרתי לה - את צריכה לרחוץ את החול, ואז לשבת עם ידיים נקיות - ולחכות בסבלנות.

ולתדהמתי, כעבור כמה דקות ראיתי אותה יושבת על החול, ידיה בחיקה, והיא מחכה.

את מחכה לבמבה, יפה שלי?  שאלתי אותה בתדהמה.  וכשהיא הנהנה, החלטתי שהיא הרוויחה ביושר את הבמבה.

היא נתנה כמה במבים לחברים לטעום, אבל חיסלה במו פיה את רוב החבילה.  אין ספק שלשמחתי, בורכתי בילדות אכלניות.

ואז הגיעה השעה לזוז, שזו גם היתה שעת ההחלטות השגויות ברצף.

ראשית חוכמה, החלטתי לא להחליף לנעמה את חיתול השחיה - כי הרי לשם מה לשים עליה חיתול נקי כשהיא כולה מלאה חול?

ואז החלטתי שלא ללכת למקלחות הציבוריות לרחוץ אותן.  לא כל כך "החלטתי".  יותר נכון לומר שהנסיבות הפכו פחות ידידותיות ללכת למקלחת, ומעשה שהיה כך היה.

נעמה נכנסה למתקפה של דבקנות, והחליטה שחוף הים, שאמנם היא בילתה בו כמה שעות נעימות של זחילה על החול ואכילתו, הוא מקום מסוכן, ועל-כן, כל מקום מחוץ לזרועותי הוא מועד לפורענות.  היא ראתה את תפקידה בכוח למחות בקול רם ככל האפשר אם היא מורחקת מהן. 

בעוד שאני די מתורגל בתיפקוד עם יד אחת, ועשיתי עבודה לא רעה באיסוף הצעצועים כל אחד למיקומו היעודי, וגם שאר התיקים בסך הכל סודרו בגבורה, הרי שקיפול האוהל התגלה כתהליך שלא נועד לאנשים שיש להם פחות מחמש זרועות באורך של שני מטרים.  

וכדי להוסיף על השמחה, יהלי החליטה שמן הראוי לחקות את ג'יימס, והשילה מעליה את כל בגדיה הרטובים ישר אל החול.  

וכך עמדתי על חוף הים עם תינוקת צורחת, אוהל שמסרב לחזור למימדים הנדחסים אל השקית שלו, ערימת בגדי ים רטובים ומלאי חול, ובת שלוש וחצי עירומה כביום היוולדה ומנג'סת שהיא רוצה ללכת.

אחרי עיון מדוקדק בהוראות, והיאבקות מרשימה עם האוהל, שלא היתה מבישה נבחרת ג'ודו אולימפית, האוהל איכשהו קרס אל מימדיו המקופלים ונדחס אחר כבוד לתוך התיק שלו.  על יהלי שמתי מגבת חוף והטלתי עליה לחלץ את תיקי הצעצועים.  את העגלה העמסתי בשאר התיקים, ולשמחתי הבעל של החברה העלה אותה מהחוף בשבילי, ואת נעמה סחבתי בזרועותי עד שהיא נרגעה מהצרחות והשתכנעה שקץ העולם לא יגיע קרוב מהצפוי.  כלומר, לפחות בעוד שבוע.

בנסיבות האלו, קשה להאשים אותי שלא סטיתי מהמסלול לאוטו ולא עברתי דרך המקלחות - מה שהיה דורש ממני לפרוק את התיקים מהעגלה, לחלץ את נעמה מזרועותי, ולמצוא מקום מסתור לכל בגדי החול.

אז החלטתי שנסיעה קצרה בת חמש דקות מהים הביתה היא פתרון עדיף.  זיגזגתי את העגלה ביד אחת עד לאוטו (ובניגוד לתדמית האוסטרלית האדיבה, אף אחד לא הציע עזרה), העמסתי את כל הכבודה (כולל בנות) ונסעתי הביתה, אל המקלחת המיוחלת.

אלא מאי.

לקח לעתיד - תינוקת שלא עשתה קקי כבר שלושה ימים היא לא מועמדת טובה לנסיעה באוטו עם חיתול-שחיה מעפן בלבד.

כי אכן, כפי שניתן לצפות, זו רוקנה את מעיה בדיוק בחמש דקות הנסיעה ההן. 

וכמו שניתן לצפות, חיתול השחיה לא קלט אל תוכו את התכולה הזו.

הגעתי הביתה, ובתוך הסל-קל חיכתה לי תינוקת חייכנית, אם כי מצחינה משהו.  רצתי הביתה כדי למצוא את אוזי, ידיו מגואלות בצבע שחור, גוהר על גג הפרגולה.  מיד הבנתי שממנו לא תצמח לי הישועה.  ואז נפל לי האסימון.

שאני יכולה לפתור את כל זה לבד.

הוצאתי את הסל-קל אל המקלחת, ומילאתי את האמבט במים חמימים עם שמן אמבט לתינוקות.  יהלי הצטרפה אלינו אבל אסרתי עליה להכנס לאמבט בטרם גמרתי לחטא את נעמה, ואת האמבט.  רחצתי את נעמה באמבט, ואז רוקנתי אותו מילאתי אותו מחדש, ורחצתי אותה שוב.  עטפתי אותה במגבת, הלבשתי אותה והכנסתי אותה לישון במיטה.

ניקיתי את האמבט, רחצתי את יהלי והלבשתי גם אותה.  הגשתי לה ארוחת צהריים, ועוד היא אוכלת, פרקתי את האוטו מתיק האוכל, המים, והבגדים הרטובים.  שטפתי מהם את חול ותליתי אותם ליבוש.  אירגנתי את הפירות לאכילה אחרי הצהריים.  שמתי את תיק הצעצועים ליד הדלת, שיחזור לאוטו, ואת צעצועי החול בחזרה בשקית שלהם.

ואז אוזי נכנס הביתה.  אה, חזרת?  הוא שאל.  תראי כמה צבע ירד עלי.  אני חייב ללכת להתקלח.  

אז ההחלטתי שמותר לי לתת לעצמי צל"ש על שסיימתי את הקורס הזה, "אמהוּת לפעוטות למתקדמים".   

תודה לך, קטנה שלי, שהוצאת ממני את היכולות שהיו טמונות בי כבר מזמן, אבל לא היתה להן הזדמנות אחרת להתבטא.

ולכל אותן אמהות מתחילות שמרגישות רע עם זה שהן לא עומדות בכל האתגרים - דעו לכן שזה כמו כל דבר אחר.  יש מי שיותר מוכשרת בזה מראש (לא אני, למשל), ויש מי שצריכה קצת יותר זמן ללמוד.  

אל תשוו את עצמכן שאלו שמנוסות יותר.  

והאמינו בעצמכן.  האמינו שהאמא המדהימה הזו שחבויה בכן-בפנים עוד תצא.  

וכשאתן ממש מיואשות מעצמכן, תזכרו:  גם האמא שנראית לכן סופר-מאורגנת עם שלושה סוגי פירות חתוכים ושני תיקים של צעצועים, 

בסופו של דבר צריכה להתמודד בדיוק עם אותו שיט.